ביום שבת, 13.2.10, תתארח הוצאת "אנדלוס" בכנס השוק הראשון בעין השופט.
בכנס יזכו יוצרים, מוזיקאים, הוצאות ספרים, ועוד, להזדמנות נדירה של מפגש, היכרות והחלפת מידע מתחום התרבות והאמנות העצמאית.
בדוכן אנדלוס נמכור את ספרי ההוצאה, לרבות ספרנו האחרון "דוקטרינת ההלם" של נעמי קליין, במחירים מוזלים במיוחד.
בקרו באתר הכנס, ונפגש שם!
]]>המצפון הנרשע והמזימה הרעה:
דוקטרינת ההלם: עליית הקפיטליזם של האסון, מאת נעמי קליין
צבי בן-דור, "העוקץ"
"הבורגנות בצרפת ובגרמניה כבשה לעצמה שלטון מדיני. מאותה שעה ואילך לבשה מלחמת המעמדות, למעשה ולהלכה, יותר צורות מפורשות ומאיימות, והיא שצילצלה לה לכלכלה המדעית הבורגנית, בפעמוני המתים. שוב אין עוסקים בכך, אם נכונה תיאוריה זו או חברתה, אלא בכך עוסקים: אם מועילה היא להון או מזיקה, אם נוחה היא לו או לא נוחה, אם מתנגדת לתקנות המשטרה אם לאו. במקום חקירה בלתי משוחדת, באה התגוששות-בשכר עד כדי חבטה, במקום מחקר מדעי ללא נגיעה-בדבר, באו המצפון הנרשע והמזימה הרעה…" (קארל מרקס, "סוף דבר למהדורה השנייה", הקאפיטאל, ספרית פועלים, תשי"ג, עמוד 9).
הקריאה בספרה המרתק של נעמי קליין החזירה אותי לשני רגעים שחוויתי במזרח-אסיה. הראשון היה בשאנגחאי בראשית אפריל 1992. כשהגעתי לעיר הגדולה הלכתי מייד לחנות הספרים הממשלתית הענקית (שכבר אינה קיימת), וקיוויתי לרכוש שם מהדורה סינית מלאה של כל כתבי מרקס ואנגלס. חנויות הספרים הממשלתיות בסין היו מסודרות כולן לפי אותו הסדר ואפשר היה להתמצא בהן בקלות. כדי לרכוש את הספרים של מרקס, אדם צריך לגשת אל האגף הנושא את התואר "מה-ליה ג'ואי" (מרקסיזם-לניניזם) ושם ימצא את כל מבוקשו. כיוון שבחנויות אחרות בהן ביקרתי לא מצאתי את כל המהדורה בשלמותה, הייתי בטוח שבחנות הענקית בשאנגחאי אמצא הכול. אבל עוד ממרחק ראיתי שהמדפים המבוקשים ריקים לגמרי. במקום עשרות הספרים של מהדורת "כל כתבי" עמד ספר אחד בלבד על המדף: "קפיטליזם וחירות" של מילטון פרידמן באנגלית. לא הייתי אומר שהתאכזבתי או הופתעתי למצוא את פרידמן במקום מרקס, יותר נכון לומר שהרגשתי כאילו דרכתי על חרא. שבוע מאוחר יותר, ובלי כל קשר אבל כמובן שהכול קשור, בחמישה עשר לאפריל, קיבל הועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הסינית את ההחלטה המפורסמת בדבר "מאה שנות רפורמות", כלומר מאה שנות קפיטליזם, ופתח סופית את הדלת בפני השתוללות הנוכחית של ההון בסין. הרגע השני היה ביפאן מייד לאחר רעידת האדמה בעיר קובה ביפאן בינואר 1995. בים המלל על רעידת האדמה החזקה, שמחקה מאות אלפי בניינים והרגה קרוב לחמשת אלפים אישה ואיש, היה מי שאמר ולעולם לא אשכח זאת, ש"רעידת האדמה היא דבר טוב כיוון שהיא תתניע מחדש את הכלכלה היפאנית התקועה".
"דוקטרינת ההלם" של נעמי קליין עוסק בדיוק בשני הדברים הללו: השפעתה האדירה וההרסנית של האסכולה הכלכלית שמילטון פרידמן היה בין מייסדיה ונושאי דברה על ההיסטוריה העולמית בעשורים האחרונים, וחשיבותם של אסונות נוסח רעידת האדמה בקובה לפעילות הקפיטליסטית בעידן הנוכחי. הטיעון הראשון של קליין פשוט ביותר. כדי להמשיך ולהפיק רווחים אימץ אופן הייצור הקפיטליסטי בעשורים האחרונים דפוס הרסני במיוחד: יצירת מצב, או ניצול מצב, של הלם. מצב ההלם - בין אם נגרם בידי אדם או בידי הטבע - מאפשר לכוחות האידיאולוגיים של השוק לחדור לחברה ההמומה וחסרת ההגנה ולרסק, תוך ימים ספורים ממש, את כל מערכת ההגנות והאיזונים החברתית כלכלית על מנת ליצור "גן עדן" להון. את המחיר האנושי הכבד משלמים פעם אחר פעם העניים והעובדים ולמעשה החברה כולה. מי שמעיין לעיל בפואטיקה המבריקה כתמיד של מרקס בדבר ה"המצפון הנרשע" יוכל לומר שאין כל חדש בטיעון של קליין. אבל קליין מחדשת בניסיון להראות כיצד עובד דפוס הרסני זה בעידן הנוכחי באופן גלובלי, משימה נכבדה שמביאה את הקורא לעיין בשלל מקרים של ארצות מכל היבשות כמעט. הטיעון השני של נעמי קליין קשור במישרין לדבריו של מרקס בדבר המזימה הרעה. מזימה שאותה הגו אנשי אסכולה אחת, הידועים כ"אסכולת שיקגו" שמניחה את מצב ההלם כתנאי הכרחי להתפתחות אותו גן עדן של ההון.
הולדתה של המזימה הרעה בפשרות הגדולות בין ההון לעבודה שנעשו במחצית הראשונה של המאה העשרים. עוד לפני המשבר הגדול של 1929 אבל בעיקר לאחריו ולאחרי מלחמת העולם השנייה אימץ המערב מודל כלכלי מיסודו של ג'ון מיינארד קיינס (1883-1946) שגרס התערבות משמעותית של המדינה בחיים הכלכליים ובשוק כדי למנוע בעתיד משברים דומים, והתדרדרות של חלקים נרחבים בחברה למצב של עוני ורעב. פריו של המודל הזה היה יציבות כלכלית וחברתית לאורך זמן. "המחיר" אותו נאלצו כוחות השוק לשלם בעבור הפרי הזה היה ויתור על החלום של רווח ללא גבול. מילטון פרידמן (1912-2006) וחבריו משיקגו בילו שנים של חריקת שניים נוכח התבססותו של המודל הקיינסיאני (וחבל שקליין אינה עוסקת הרבה בתפקידה של הסוציאל-דמוקרטיה המערבית, או אפילו בגרסאות אירופיות של הקומוניזם, בהיסטוריה של ההתבססות הזאת) קודם במערב ואח"כ במקומות אחרים בעולם שמסיבות שונות, מסורתיות פוליטיות ותרבותיות, ביקשו להימנע ממצב של שוק חופשי לחלוטין. כדי לשחרר את השוק הכלוא במוסדות ובחקיקה הקיינסיאניים, טען פרידמן בלהט בלתי פוסק, יש לרסק את המוסדות הללו.
הבעיה היא שבחברות דמוקרטיות ואו במדינות בעלות בירוקרטיה מודרנית מפותחת ריסוק כזה של מוסדות קיימים הוא בלתי אפשרי או לפחות דורש תהליך ממושך של חקיקה. לפיכך טענו פרידמן וחבריו שריסוק אפקטיבי של המוסדות הכלכליים הקיימים צריך לקרות בתנאים בהם חברה נתונה במצב של הלם ואינה יכולה להתגונן. קליין מדמה את הסיטואציה הזו, באריכות ובמידה רבה של צדק, לטכניקות של מחיקת תודעה דרך עינויים וטיפול בהלם של מטופלים במוסדות פסיכיאטריים. רק מוח מחוק יכול לאפשר בניה מחדש של תודעה נורמטיבית (על פי כוונת המטפל), לכן צריך למחוק את מה שיש. ואכן הפועל "מחק", על צורותיו השונות, מופיע בספר פעמים רבות: מחיקת החופים באוקינוס ההודי בעקבות הצונאמי היא רק דוגמא אחת. הצונאמי היה רע לאנשים שגרו על החופים הללו, אבל לא למשקיעים שבאו בעקבות ההרס. ההריסות של הנפש מחוקת התודעה, במקרה זה, דומות להפליא להריסות החברה, שאסכולת שיקגו העבירה אותה סדנת של טיפול בהלם.
בנקודה זו נארגים שני הטיעונים של קליין למסכת אחת: הלם ושורת צעדים נמרצים שמביאים את השוק למצב של חופש מוחלט מחד, ואידיאולוגיה מיוחדת מוכוונת הלם מאידך. ציטוט אחד משפע הציטוטים המובחרים שמביאה קליין מסכם זאת היטב: "הזמנים הגרועים ביותר הם היוצרים את ההזדמנויות הטובות ביותר לאלה שמבינים את הצורך ברפורמה כלכלית יסודית" (עמוד 201). כיוון ש"זמנים גרועים" הם יותר זמינים במקומות פחות יציבים מן הדמוקרטיות המערביות עשה הקפיטליזם של האסון טיול מסביב לעולם שהחל במדינות המוכות פוליטית של דרום אמריקה, עבר באסיה ובאפריקה מוכות אסונות הטבע, בטרם הגיע סוף-סוף לכור מחצבתו האמיתי במערב ובארה"ב. בארה"ב של בוש התלכדו כל הרעיונות וכל האנשים המעוניינים להוציא אותם אל הפועל במקום אחד ומשם, ערב המשבר הכלכלי הגלובלי הנוכחי, הם יצאו למסע חדש, הרסני יותר, של אסון וקפיטליזם בעולם כולו. בארה"ב של בוש ושל עיראק ואפגניסטאן, הנלחמת באסון האובייקטיבי לכאורה של הטרור, מסתיים הסיפור חובק העולם של "דוקטרינת ההלם" והעקרונות אותם קליין מזהה בראשית הספר מגיעים לידי מיצוי וביטוי כמעט מלא. בכלל, אמריקה של הקפיטליזם הטהור, המלחמה, הטרור, של קתרינה, מצטיירת כתוצר מושלם של הניתוח של קליין עד כדי כך שלולא היינו יודעים שאמריקה זו היא ההשראה לספר, היינו חושדים שקליין המציאה אותה כדי שתתאים לניתוח שהיא מביאה.
אני מודה שבתחילה הייתי קצת ספקני לגבי היכולת של קליין להדגים את אופן הניתוח שלה בשורה של מקרים ממקומות שונים בעולם. עוד הייתי ספקני, ובמידה מה עדיין נותרתי, לגבי האופן בו אפשר לזהות את מצב ההלם בחברה נתונה. זאת בעיקר מכיוון שקליין מדברת לפחות על שני מצבים של הלם: האחד שנגרם ע"י הכלכלנים בעצמם תוך כדי עיצוב החבילה הכלכלית שהם מנחיתים על החברה שאינה חושדת בכלום. והשני הוא מצב אובייקטיבי יותר של הלם שנגרם ע"י אסון טבע או אסון פוליטי כמו מלחמה. כך או כך קליין מצליחה, תוך שהיא עוברת בוירטואוזיות ובשליטה מרשימה ממקרה למקרה, לספר את הסיפור כולו כמסכת אחת בלי לוותר או לכסות על הייחודיות של כל מקרה לגופו. אין דין בוליביה הדמוקרטית שעברה טיפול בהלם בעודה דמוקרטית כדין צ'ילה שהדמוקרטיה שלה הוחרבה באכזריות בדרך להחרבת החברה והכלכלה שלה. ואין דין הדמוקרטיות הצעירות בדרום אפריקה ובמזרח אירופה כדין האומות האסיאתיות שהתמודדו עם אסון הצונאמי. כמו כן אין דין בריטניה של תאצ'ר המנצלת את ההלם שבעקבות מלחמת המלווינאס לארה"ב של בוש, המנצלת את אסון הפיגוע במגדלי התאומים.
ובכל זאת, דפוס הפעולה שחזר על עצמו בכל מקום הוא החדירה הנמרצת של אנשי כלכלת ההלם (לאחר הבקיעה הראשונית בשיקגו הם בקעו גם במקומות אחרים) אל תוך הואקום או חוסר האונים התודעתי שיצרו האסונות השונים. הם תמיד באים מוכנים ומצוידים בתכנית פעולה מסודרת לגבי מה שצריך לעשות (וקליין מראה שבמקרים רבים נכתבה תכנית הפעולה בקומות העליונות של איזה בנק גדול בניו יורק). כמו מי שמרים אבן אבן בשדה חושף את הרמשים, קליין מראה איך אותם אנשים, או התלמידים שלהם, צצים שוב ושוב במקומות שונים בעולם ומייצרים "נסים כלכליים" אחד אחרי השני במחירים נוראיים של הרג ועוני. הרגע הוא תמיד אותו הרגע: חבילת צעדים כלכליים נמרצים, מוכווני שוק חופשי, המונחתים על הציבור ההמום או התמים בבת אחת. יותר טוב לומר, במכה אחת.
מי שזוכר את ארליך ובגין עומדים יחד בטלוויזיה ערב אחד באוקטובר 1977, אך זמן קצר אחרי היבחר הליכוד לשלטון, ומכריזים על "המהפך הכלכלי", יכול לדמיין לעצמו את הסיטואציה הזו. רוחו של פרידמן, וזה אינו מופיע בספר, שרתה גם על הלילה ההוא. אם כי הוא התאכזב מן הביצועים היאכנעיים של בגין וארליך הנעבעך ונאלץ להמתין לקליינטים יותר טובים ונחושים בדמותם של ראש הממשלה (ולאחר מכן שר האוצר פרס) ונעריו בשנות השמונים ונתניהו בשנות התשעים והאלפיים. בכלל, כל פעם, שהתכנית הכלכלית של פרידמן נכשלה כשלון חרוץ, הוא התלונן שלא הלכו בעקבותיו מספיק או שלא הלכו אחריו באמת. לעיתים טרגיות התלונה הזו הובילה לעוד אסונות ועוד תכניות יותר הרסניות. לאחר קריאת הספר של קליין קשה לעמוד בפיתוי ולא לחפש את טביעת האצבע הפרידמנית בכל מקרה שבו הוכרזה בישראל "תכנית חירום" שבאה תמיד אחרי או לפני אסון או מלחמה. בדיקה גסה שעשיתי מראה שהמודל של קליין עובד גם כאן. מאז 1977 הקפיטליזם בישראל התקדם בצעדי ענק על הקביים של אסון וחירום, הלם ומלחמה. יש להצטער שקליין התמקדה דווקא בשנים האחרונות בישראל ולא ייחדה מקום דווקא לפרק היותר מוקדם בהיסטוריה של ישראל, שלטעמי הוא מרתק יותר והיה מוסיף המון לספר המצוין שכתבה. בדיקת הרצף האירועים הדרמטיים של מהפך, פלישה ללבנון, הסכם שלום עם מצרים, מלחמת לבנון הראשונה, דולריזציה, תכנית הייצוב של 1985, הדיכוי של האינתיפאדה, מלחמת המפרץ, הסכמי אוסלו ועוד ועוד עוד (לא לשכוח את מעורבות ישראל בפרשת איראנגייט), ממש משוועים לכלי הניתוח של קליין. על הקוראים לשים לב לכך שיתרונה הגדול של קליין הוא בזה שהיא אינה מפרידה בין הכלכלה "הטהורה" לפוליטיקה של המלחמה. הקשר הזה ברור היום, הודות לבוש, אך לא כך היו פני דברים תמיד, ובמקרים רבים קליין מצליחה לחשוף את הקשר גם בשנים רחוקות וגם במקרים סמויים מן העין.
הוירטואוזיות של הכתיבה של קליין מתחרה רק בוירטואוזיות של ההיסטוריה עצמה. למשל, פרידמן מאוד רצה שניקסון ירסק את הניו דיל, הגרסא האמריקאית של הכלכלה הקיינסיאנית. אבל ניקסון איכזב, החברה האמריקאית התגלתה כחזקה מדי בשביל תרגילים כאלה. כפיצוי, ניקסון וחבורתו יחד עם מילטון וחבורתו הלכו "לעשות מכה", תרתי משמע, בצ'ילה של איינדה. עשרים ושמונה שנים מאוחר יותר, אותם האנשים ממש שהיו מעורבים כאנשי ממשל צעירים ברעות ובאסונות של דרום אמריקה, מצאו עצמם כפוליטיקאים בכירים בממשל בוש. כך גם הכלכלנים. הפעם היה קל יותר לעשות מעשה בחברה האמריקאית מוכת ההלם של הטרור. ובעולם כולו. כך מתברר שמה שעשו רמספלד וצ'ייני הצעירים בזמן ניקסון (אם לא בצ'ילה אז במקומות אחרים), הם זכו לעשות שוב כמבוגרים בזמן בוש. החלק הזה הוא פחות או יותר מוכר, אולם מה שמתברר ביתר שאת בספר של קליין הוא המעורבות של אנשי הכלכלה בנעשה בצ'ילה. כולם מכירים את הסיפורים על הסי.איי.אי וחברות אמריקאיות בצ'ילה ערב ההפיכה. מה שמוכר פחות הוא הסיפור של ההשתלטות של מחלקת הכלכלה של שיקגו על המחלקה לכלכלה של אוניברסידאד קתוליקה. האוניברסיטה השנייה בחשיבותה בצ'ילה, ומה שחשוב יותר, זו השמרנית. עוד הרבה לפני שאיינדה נרצח נשלחו סטודנטים לכלכלה מן האוניברסיטה הזו להתחנך בארה"ב. רבים מהם מילאו תפקידים מכריעים בממשלת פינושה לאחר ההפיכה. כך גם קרה במקומות רבים אחרים בעולם, וקליין מדגימה זאת היטב. כשהקורא מגיע לקראת הסוף לארה"ב בעיראק, הוא כבר יכול לכתוב את הפרק הזה בעצמו.
קליין יודעת לספר סיפור. והיא עושה זאת באופן שמשתף את הקוראים שלה בכל מיני צורות. אוכל להעיד על עצמי שהקריאה בספר מזמינה כל מיני מחשבות בהקשר זה. את מאתיים העמודים הראשונים של הספר העוסקים בעיקר בדרום אמריקה, אליה שבה קליין גם לבסוף כדי להראות איך שם, במקום בו הכול התחיל, מתחילה התעוררות של העמים לשקם עצמם מן ההלם, קראתי גם דרך ההיסטוריה של השמאל בישראל. כמה אנקדוטות: למשל, קליין מספרת איך ריסקו חיילים את הידיים של הזמר השמאלי הנערץ ויקטור חרה בלילה באצטדיון בסנטיאגו אחרי ההפיכה. את אותו סיפור בדיוק שמעתי לפני המון שנים מריקרדו, פעיל קמפו"ס מצ'ילה, אחד מן הרבים שהיו שפעילים באוניברסיטה בזמנו. על ההפגנות בארגנטינה ועל מעשי הפרוניסטים הצעירים מן הדור החדש של שנות התשעים שמעתי מחררדו לייבנר שחזר נלהב מביקור שם. על האינדיאנים בחבל גוארני, שמעתי לעייפה מסרחיו יאני, פעיל מצפן. על המונטונרוס שקליין מספרת גם עליהם, שמעתי הרבה מחבר קרוב מאוד שהיה בצעירותו בארגנטינה מונטונרו ובישראל פעיל בקמפו"ס ובשס"י והיום הוא סוציולוג שחוקר את כלכלת הרחוב בדרום אמריקה ובים הקריבי. ברמה הרבה פחות אנקדוטלית אפשר לומר שאין לתאר את החוב העצום שחבים המזרחים, הפעילים החברתיים, והסוציולוגיה הביקורתית הישראלית בכלל לעבודתו ופעילותו של שלמה סבירסקי (שהוא רק אחד מפעילים וחוקרים רבים מאותו הרקע). הטרגדיה הדרום אמריקאית, שפגעה קשות גם ביהודים רבים שבאו מבתים סוציאליסטים ודמוקרטים מסורתיים (קליין הקנדית עצמה גם באה מבית יהודי סוציאליסטי), הביאה אל הארץ גל גדול של גולים ומהגרים מדרום אמריקה שהיתה להם השפעה מיוחדת על השמאל והמחשבה בישראל. זאת בייחוד בדגשים שאפיינו את הטרגדיות שמעבר לים בהן הם התנסו: הקשר בין מאבק דמוקרטי ומאבק על חירויות פוליטיות של עובדים למאבק על השלום, והקשר בין מחקר ביקורתי במדעי החברה לבין פעילות והגות פוליטית. הנה קשר בין ישראל לדרום אמריקה שהוא שונה במשהו מאלו שהתרגלנו לקרוא עליהם. יתכן שזה המסר שצריך לקחת מן הספר הזה.
אין כל ספק שימצאו מומחים נודניקים בסגנון "השוגון השני לבית טוקוגאווה לא נולד ביום ראשון אלא ביום שני" שתהיינה להם השגות על נקודות מסוימות בספר הנוגעות למקומות שונים בעולם בהם הם מתמחים. צריך לזכור שמדובר בסיפור חובק עולם. כפי שרמזתי לעיל, צריך גם לחשוב עוד על מושג ההלם והאופן הוא מתפקד בסיפור. אבל אפשר לומר שנעמי קליין בהחלט מציגה את הטיעון שלה באופן משכנע שצריך להביא לפחות לשאול שאלות חדשות. כמו למשל, מה מקומו של ה"קפיטליזם של האסון" בהיסטוריה של הקפיטליזם בכלל. האם התפתחות זו של קפיטליזם אסוני היתה בלתי נמנעת? וחשוב יותר, מה עושים עכשיו? האם לאחר הפאזה הזו בהיסטוריה של הקפיטליזם, שהיא כרגע גם ההיסטוריה העולמית, יתכן בכלל קפיטליזם אחר? (מילתא דבדיחותא: אולי, לכל הפחות ולמען השם, צריך לסגור את אוניברסיטת שיקגו? אנשי השמאל המגיחים משם נוטים להיות חסרי חוש הומור ורציניים עד אימה. ועל מעלליהם של אנשי הימין משם, חניכיהם של ליאו שטראוס ומילטון פרידמן, כבר לא צריך לדבר).
צריך גם לחשוב גם על השמאל ועל המחשבה השמאלית בעולם בזמן הזה. ובמובן זה הספר מספק לקוראת המתעניינת הזדמנות מצוינת ללמוד באופן ביקורתי על העולם בו אנו חיים עכשיו. עכשיו שיש לנו בסיס נהיר לדבר על איך עובד הקפיטליזם. עשרים שנים אחרי נפילת הגוש הקומוניסטי ואחרי ש"הבנו" שה"הקומוניזם לא עובד", "דוקטרינת ההלם" מבהיר היטב שהשאלה לגבי הקפיטליזם היא לא אם הוא "עובד" או לא, אלא איך הוא עובד. אולי צריך גם לדבר על איך עובד השמאל. בייחוד איך צריך לעבוד השמאל בישראל. הקריאה בספר מעודדת את קוראיו, גם את אלו שכבר ראו ושמעו את הכול, לחשוב מחדש על המקום שלהם ועל המקום של ישראל בעולם. אין שום ספק, שבימים בהם תהליך הבינאום של הסכסוך בארץ מגיע לשיאו וחותר לקראת שיא חדש בדמות הקריאה המתגברת לחרם בינלאומי על ישראל, צריך לקרוא ספר כזה. מי שלא מקבל את המטפיזיקה הפשטנית של בן-דרור ימיני וגדי טאוב לשאלה למה לא כל-כך אוהבים אותנו בעולם, ימצא בספר הזה מספר תשובות חשובות לשאלות כמו זו.
"דוקטרינת ההלם" אינו ספר "כלכלי". כלומר, הוא אינו ספר מלא מספרים ונוסחאות שמיועד רק ליודעי ח"ן. "דוקטרינת ההלם" הוא סיפור מסופר היטב בלשון בהירה ובתרגום מעולה על מוסר, כלכלה ופוליטיקה. מצאתי לכך ביטוי בבחירה של קליין לפתוח דווקא בציטוט מספר בראשית (ו, י"א) הפותח במילים: "ותישחת הארץ לפני האלוהים ותימלא הארץ חמס". במובן הזה הוא אולי חשוב יותר מערכו האינטלקטואלי כיוון שהוא מנסה להחזיר את הקול המוסרי אל תוך הדיון חסר הרגשות בשאלות כלכליות.
ישנם ספרים מעטים היום שאפשר לומר עליהם "ספר חובה". "דוקטרינת ההלם" הוא אחד מהם.
]]>
דוקטרינת ההלם של נעמי קליין במבצע קנייה ישירה
רק 80 ₪ לעותק!
לחלופין, קנו את הספר ב-98 ₪ וקבלו ספר נוסף מספרי ההוצאה חינם*!
המשלוח (בארץ) חינם
* מתוך מגוון של 10 ספרים.
]]>
אסון במחיר הזדמנות
מאת אבירמה גולן, "הארץ"
מאז שראה אור ספרה הראשון, "בלי לוגו", ידועה נעמי קליין כאחת העיתונאיות והוגות הדעות המבריקות והמעניינות במערב. היא ניחנה בצירוף נדיר של כישרון כתיבה מעולה, חריצות עקשנית, ידע ותפישה זריזה. מה עוד צריך כדי לחולל, כפי שהיא אכן עושה, סערות גדולות במחשבה?
כמו "בלי לוגו" (בבל, 2005) גם ספרה החדש עב כרס וחד כתער. בהחלטיות רצינית ובלתי מתפשרת היא אוחזת בצווארם של הקוראים ההמומים, ממקדת את תשומת לבם ומכוונת את מבטם אל המבנה המושלם, ולעתים אף המרהיב, שהיא מקימה. כך, היא מוכיחה, השתלט הרוע המוחלט של הניאו-ליברליזם עליכם ועל סביבתכם, בזמן שאתם, הקוראים, ישנתם שינה עמוקה.
הטענה המרכזית של קליין מרתקת כשלעצמה. לדבריה, המשטר הקפיטליסטי פעל, בכל מקום שיכול, כדי למחוק לחלוטין את המבנים החברתיים-הכלכליים (והמדיניים) הקיימים, כדי ליצור תנאים אידיאליים לפעילותו הדורסנית. "מחוק זה יפה", היא אומרת בפרק הראשון, ומצטטת מן "הדוקטרינה הצבאית של מלחמת ארה"ב בעיראק": "הטלת הלם ומורא היא פעולה שמייצרת פחדים, סכנה והרס, שמשמעותם אינה ברורה לפרטים בחברה המאוימת, בשום שכבה ומגזר שלה, וגם לא למנהיגיה. הטבע, עם סופות הטורנדו, ההוריקן, רעידות האדמה, שיטפונות, שריפות שיוצאות מכלל שליטה, רעב כבד ומחלות, אף הוא יש בכוחו לזרוע הלם ומורא".
מכאן עוברת קליין לסיפור מניו אורלינס המוצפת בעקבות סופת "קתרינה". במו עיניה ראתה שם קליין כיצד ממשלו של הנשיא ג'ורג' בוש משתמש באסון לחסל את שרידי מדינת הרווחה ולבנות חברה מופרטת חדשה. היא מצטטת את ריצ'רד בייקר, חבר קונגרס רפובליקאי מבאטון רוז', שאמר לחברי שדולה שבאו לבקר במקלט שהצטופפו בו פליטי הדיור הציבורי שנשארו ללא קורת גג, כי "סוף סוף טיהרנו את הדיור הציבורי בניו אורלינס. אנחנו לא הצלחנו לעשות זאת, אבל אלוהים הצליח". יזמים עשירים קפצו על ההזדמנות, והובילו בלהט לבניית בתי דירות בבעלות פרטית (ומשכנתאות שידוע מה היה בסופן).
גם מילטון פרידמן, שקליין מכנה אותו "הגורו הגדול של המהלך המוביל את הקפיטליזם שלוח הרסן, האיש שלזכותו נזקפת כתיבת המדריך לכלכלה הגלובלית, האולטרה-ניידת, של זמננו", לא החמיץ את ההזדמנות. בגיל 93, בבריאות רעועה, הזדרז לומר ש"רוב בתי הספר בניו אורלינס הפכו לעיי חורבות, וכך גם בתיהם של הילדים שלמדו בהם. הילדים מפוזרים עכשיו בכל רחבי הארץ, זוהי טרגדיה. זו גם הזדמנות לרפורמה רדיקלית במערכת החינוך".
קליין מבהירה, כי "המכירה הפומבית של מערכת החינוך בניו אורלינס" התנהלה כמו מבצע צבאי והושלמה תוך 19 חודשים. בזמן שרוב תושביה העניים של ניו אורלינס היו עדיין בגלות כפויה, הוחלפה רוב המערכת הציבורית במערכת של בתי ספר בזיכיון, המנוהלת בידי יזמים פרטיים; האיגודים המקצועיים של המורים רוסקו, כל המורים פוטרו ורק הצעירים שבהם נשכרו מחדש תמורת שכר נמוך. מורי בתי הספר ראו בעיניים כלות כיצד כספי השיקום נלקחים מן התשתיות ההרוסות ומופנים לפשיטה המהירה על מערכת החינוך הציבורית, מחיקתה והחלפתה במערכת פרטית. "לפשיטות האלה, המתואמות היטב, על המרחב הציבורי בעקבות אירועי אסון, יחד עם ההתייחסות לאסון כאל הזדמנות עסקית מסעירה, אני קוראת הקפיטליזם של האסון", מנחיתה קליין את המכה.
התזה של קליין מתבססת על אינספור עובדות, ציטוטים ומראי מקום. טענתה מורכבת, ונשענת על דוגמאות רבות ומשכנעות. היא מנתחת אירועים דרמטיים שרוב הפרשנים נוטים להגדירם כמשברים מדיניים, ומוכיחה ששורשי האירועים האלה נטועים עמוק בתשוקה הבלתי מרוסנת של מובילי הקפיטליזם האלים להחריב עדי יסוד עולם ישן, ולייסד על אפרו סדר חדש.
המשברים הבולטים הם מלחמת עיראק, שחברות ענק הרוויחו ממנה מיליארדים; התקפות הטרור של 11 בספטמבר, שאיפשרו לממשל בוש לשבור את הכללים ולהשליט "כלכלה חדשה, בנויה לתלפיות", המבוססת על תעשיית אבטחה פרנואידית; ונפילת ברית המועצות. כולם הולידו ברית חדשה בין "אוליגרכים" או "נסיכים", או "ברונים" או "בעלי הון" לבין פוליטיקאים רבי השפעה.
זאת לא השתחררות מלפיתת המדינה, אומרת קליין. ואסור להאמין ל"חופש" שמעניק כביכול השוק החופשי-לכאורה הזה. זוהי בועת הון, שהאליטה הפוליטית שולטת בה ומעוניינת לשמור עליה על חשבון האזרחים. קליין מודעת היטב למקורותיה המרקסיסטיים של המחשבה הזאת. בתחילת שנות ה-80, היא מסבירה, חילחלה אל הימין הכלכלי האמריקאי ההכרה שאי אפשר לתקן בלי לשבור. אביה הרוחני הוא מילטון פרידמן, שאמר וכתב זאת בפירוש, והוא גם האשם העיקרי בכתב האישום שמגוללת קליין.
לא סתם אשם. קליין לא מסתפקת בהוכחות מובהקות (שהוזכרו כבר, יש לומר, בספרים ובמחקרים קודמים, אך מעולם לא הוצגו בחריפות מאורגנת כזאת) לכך שפרידמן ותלמידיו, "נערי שיקגו", מוטטו משטרים באמריקה הלטינית והשתמשו במדינות הקורסות כמעבדות ניסוי כדי ליישם אחר כך את השיטה בבית. בפירוט מעורר השתאות (וקצת טרחני) היא מגוללת את התוכנית הגדולה של פרידמן, המצטייר בספר כפנאט מעורר חלחלה, עקשן נחוש ומשולל עכבות, ומראה עד כמה היה מעורב במשברים שנוצלו להשתלטות ההפרטה הקיצונית.
התיאור הזה, הסובל מהתרגשות-יתר, פוגם קצת באמינות הספר ובסופו של דבר חושף את בעייתו המובנית. קשה, אמנם, שלא להתאהב בסיפור של קליין, כי הוא שלם, נטול פשרות ומחלק את העולם חלוקה מובהקת לטובים ורעים, ועם זאת, גם אם טביעות אצבעותיו של פרידמן אכן מכתימות כל משבר בעולם - מאמריקה הלטינית ועד בריטניה של מרגרט תאצ'ר (בספר יש תיאור מרתק של מלחמת פוקלנד כהזדמנות הפז של תאצ'ר לעורר רגשות לאומניים ולהפנות אותם כלפי הכורים השובתים), מההפרטה האלימה והמושחתת ברוסיה (תהליך שתיאר ג'וזף שטיגליץ באופן מעמיק יותר בספרו "אי נחת בגלובליזציה", "הקיבוץ המאוחד", 2005) ועד לאנומליית הכלכלה המשגשגת בקונפליקט המתמשך בישראל - נדמה שקליין מפריזה בחשיבות התעשייה הביטחונית כגורם מזין צמיחה - השנאה של קליין אל פרידמן מעוררת כלפיו רחמנות מיותרת דווקא.
האיבה כלפי פרידמן היא זנבה של בעיה עמוקה יותר. לפי התיאור של קליין, פרידמן ו"נערי שיקגו", שזממו במשך שנים רבות להשתלט על העולם ולבסוף הצליחו לאסור אותו באזיקי שיטתם, הם האשמים בלעדיים (טוב, גם בוש הבן ועד כמה טיפוסים מפוקפקים) בחלחול הניאו-ליברליזם לוורידים של כולנו. והם פעלו כמו אנסים בלילה נגד בתולות תמות.
זו הצגה לא רצינית של התהליכים שעבר העולם המערבי משנות ה-70 של המאה שעברה ועד היום. הקפיטליזם לא אנס. הוא הקסים, וכולנו התאהבנו בו. הוא הבטיח עושר ואושר וכולנו רצינו להאמין לו. כשמרגרט תאצ'ר, שחיפשה דרכים להתחזקות בקדנציה הראשונה שלה, וידעה ששיטתה תיתקל בקשיים בחברה הבריטית המאוגדת והסולידרית, החליטה להעביר את הדיור הציבורי לדיירים, היא ידעה משהו על הפסיכולוגיה של בני אדם. היא ויועציה שיערו שבעלי דירות, עניים ככל שיהיו, יזדהו עם בעלי הרכוש ויעברו מהצבעה ללייבור לתמיכה במפלגת השמרנים הבורגנית. נכון, השמרנים פיתו את הפועלים קשי היום, אבל אלה רצו אל חיק העושר המדומה בשמחה.
לא צריך להגזים, כמובן. לא הכל פסיכולוגיה. והתזה הנגדית הזאת, מבית מדרשו של אלן גרינספאן, כוהן דת השוק הקיצוני עד כדי מבוכה, אינה התשובה. אבל גם תיאורה של קליין בעייתי, והבעייתיות שבו בולטת לא בוויכוח עם גרינספאן ודומיו, אלא בתחום מחשבת השמאל. כי כאשר קליין מגלגלת את האשם רק אל פתחם של פרידמן ושות', היא מסירה את האחריות מכתפי החברה המערבית, ובראש ובראשונה מכתפי השמאל שוויתר בחדווה על ערכי מדינת הרווחה. בדומה לסוציולוגים ידועים, שחילקו את העולם לשולטים ונשלטים, אשמים וחפים מכל אשם, ובכך סתמו את הגולל על דינמיקה של פיוס, השתנות ותיקון, קליין מתארת עולם שטוח, שאין טעם לנהל בו שום מאבק.
כי אם הפוליטיקאים המושחתים ובעלי ההון רבי עוצמה עד כדי כך, והעניים המסכנים נשארים לנצח מחוץ לבועה, ברור שאפילו המשבר העכשווי לא יחלץ את העולם מטירופו האלים, שלא לדבר על מדינת ישראל, ההתגלמות הכי קיצונית של תזת קליין. לה בכלל אין תקווה. הוגי דעות רציניים בשמאל לא יוכלו להשלים עם דפיטיזם מתייסר ואפל שכזה. הם יחפשו תמיד דרכים לתיקון עולם. למרבה הפלא, רוב הוגי הדעות בתחום הזה כותבים היום באותה ארצות הברית, שבספרה של קליין מצטיירת כתא מעצר גדוש עינויים בתוך שוק פרוע. על דפי העיתונות הכלכלית שם מתנהל ויכוח מרתק ומעמיק, הנוגע בשורשי הסוגיות שקליין מעלה. חבל רק שכאן, בישראל - שקליין מתארת אותה כמו מחנה צבאי שמפקדיו רקובים מעושר אלים - אין לוויכוח החשוב הזה הד רציני.
]]>
שוק שחור
מאת ציפה קמפינסקי, "ידיעות אחרונות", 24.7.09
ברשימת התודות הארוכה בסוף ספרה החדש, "דוקטרינת ההלם", מודה נעמי קליין בין השאר לבודקי העובדות. בצדק. המון עובדות הם היו צריכים לבדוק. אבל במקרה הזה, התודות הן לא רק עניין של נימוס מקצועי. העובדות שנחשפות בספר מעוררות במהלך הקריאה תחושה מעיקה של לא-יכול-להיות, לא-ייאמן, או בעיקר: איפה היינו כשכל זה קרה? ו"כל זה" מכוון לשרשרת של מעשי זוועה, שנעשו מאז שנות ה-70′, באופן שיטתי, כדי להשליט ברחבי העולם - מצ'ילה ועד עיראק, מרוסיה ועד ניו אורלינס, מסין ועד פולין, מדרום אפריקה ועד סרי לנקה - בדרך ברוטאלית ולעתים בלתי דמוקרטית את רעיון "השוק החופשי". הידיעה שמישהו בדק את הפרטים מספקת לתיאוריה המטלטלת של קליין חותמת של כשרות מקצועית, והופכת את הספר לקריאת חובה עבור מי שרוצה לדעת איפה הוא חי.
קליין, עיתונאים קנדית ויהודייה, קנתה כידוע את שמה הבינלאומי בשנת 2000, עם פרסום ספרה "בלי לוגו", כתב אשמה נגד התרבות התאגידית, שהפך לתנ"ך של מתנגדי הקפיטליזם הצעירים. ספרה החדש הוא צעד נוסף למעבה הג'ונגל הקפיטליסטי. "ספר זה", כותבת קליין בהקדמה, "בא לקרוא תיגר על הטענה המרכזית… לפיה נצחונו של הקפיטליזם המשוחרר מפיקוח ממשלתי הוא תולדה ישירה של חירות, ושוק חופשי משוחרר מכבלים עולה בקנה עם הדמוקרטיה. בכוונתי להראות שקפיטליזם קנאי מעין זה תמיד בא לעולם תוך שימוש בשיטות כפייה אכזריות ביותר".
והיא מראה, ועוד איך מראה. בעקבות ביקור שערכה בעיראק ב-2003 חקרה קליין את הרעיון של טיפול בהלם והשימוש בו ככלי פוליטי. "התחלתי להתעניין", היא מספרת, "מדוע אדריכלי הפלישה והכיבוש של עיראק בחרו בטיפול בהלם כמטאפורה שלהם. מה היה כל כך מושך ברעיון של הלם עבור האנשים שרצו לעצב את עיראק מחדש".
מהצלילה לעומקו של הרעיון היא חזרה עם שלל רב ואפל: הסי.איי.איי, שחיפש דרכי חקירה אפקטיביות, היה שותף בשנות ה-50′ למחקרים מחרידים בחולי נפש, כאלה שעשו שימוש בדרגות שונות של עינוי ובהן גם הלם חשמלי. מדריכי החקירה של הסי.איי.איי, שסיווגם הוסר בשנות ה-80′, מגלים, על פי קליין, מדוע הלם הוא כלי יעיל: כשנחקר נמצא במצב של הלם הוא אינו יכול להגן על האינטרסים שלו. הוא נעשה ילדותי ורגרסיבי. קליין שאלה את עצמה, מה קורה כששיטות כאלה מופעלות לא על אדם בודד אלא בהיקפים נרחבים, על מדינות למשל, ויצאה לתחקיר המקיף, שהוביל אותה לטביעת המושג המכונן "הקפיטליזם של האסון", ולניסוח דוקטרינת ההלם: "האסון המקורי - הפיכה, מתקפת טרור, מפולת השוק, מלחמה, צונאמי, הוריקן - מטיל את האוכלוסייה כולה למצב של הלם קולקטיבי… וכמו האסיר המפוחד, המסגיר את שמות חבריו ומתכחש לאמונותיו, כך גם חברה מוכת הלם נוטה לוותר על עקרונות שבעת אחרת הייתה מגינה עליהם בחירוף נפש".
רק שבקצה הדרך הזו ממתינים אבירי השוק החופשי, שמרוויחים מהאסון כסף. והם בדרך כלל אמריקאים. "התקופה הטובה ביותר להשקיע", אמר לה אחד הצירים בכנס 'משקמים את עיראק 2′ שנערך בוושינגטון, "היא כשהדם עוד לא התייבש". הפרקים המוקדשים בספר להשתלטות האמריקאית על עיראק, במסווה של הפצת בשורת הדמוקרטיה, מלמדים לא רק עד כמה השיטה האמריקאית אכזרית אלא גם עד כמה היא צבועה, מושחתת וכושלת.
אצל קליין, כמו אצל בובליל, שורש הרע נעוץ בפרידמנים, אלא שהפרידמנים שלה הם מילטון פרידמן, חתן פרס נובל לכלכלה, שהלך לעולמו ב-2006, ותלמידיו מהמחלקה לכלכלה באוניברסיטת שיקגו. בהם אגב, גם סטנלי פישר, נגיד בנק ישראל, המוזכר בספר יותר מפעם אחת. פרידמן, "הגורו הגדול של הקפיטליזם שלוח הרסן", לא הסתפק בניסוח תיאוריות. בשנות ה-70′ הוא התגייס לסייע לרודן הצ'יליאני פינושה, ו-30 שנה אחר כך, כשנה לפני מותו בגיל 94, נשאר לו כוח להציע איך לנצל את ההריסות שהותירה הסופה קתרינה לרפורמה רדיקלית במערכת החינוך של ניו אורלינס. באמריקה של ג'ורג' בוש היה מי שהקשיב לו.
ומכיוון שבאותן 30 שנים לא חסרו בעולם אסונות ומשברים נוספים, גם לתלמידיו הרבים נמצאה עבודה. הפרידמנים סייעו למימושן של הפרטות, שהותירו מאחוריהן מדינות חבולות, שסועות בפערים כלכליים, מלאות ביותר מובטלים ועניים משהיו בהן לפני טיפולם המסור. ומצידו השני של הגלובוס היה תמיד מי שגזר את הקופון. קליין חושפת בספר, בכתיבה סוחפת כשל ספר מתח, איך הם עשו את זה, תחנה אחרי תחנה.
אבל אם נדמה שבחירתו של ברק אובמה לנשיאות והמשבר הכלכלי העולמי מקהים מעט את עוקצו של הספר והופכים אותו לספר היסטוריה, קליין מאבחנת בו גם מגמות שחייבות להמשיך ולהטריד כל בר דעת. "בשנות ה-90′", היא כותבת, "הכריזו חברות הטכנולוגיה בקול תרועה רמה… על כוחה של טכנולוגיית המידע להפיל משטרים רודניים ולמוטט חומות. כיום, בתוך מערך הקפיטליזם של האסון, משמשים הכלים של תעשיית המידע למטרה הפוכה". ההכרזה, בעקבות פיגוע התאומים, על מלחמה בטרור, שמוקצים לה משאבים בלי גבול ואין לה תאריך סיום, חיברה, על פי קליין, בין הקניון לבית הכלא, והפכה את שלל הטכנולוגיות שנועדו לאפיון צרכנים, לכלי מפתח בתעשיית "בטחון הפנים" - תעשייה של אבטחה, זיהוי ומעקב - שנעשתה הקלף החדש להתעשרות.
כאן נכנסת גם ישראל לתמונה. בפרק שטחי יחסית, מסבירה קליין כיצד תעשיית האבטחה הישראלית משתלבת בהצלחה במגמה העולמית וגורמת לישראל לאבד את התמריץ הכלכלי לשלום. כי מי צריך שלום אם גם ממלחמה מרוויחים כסף.
]]>
.
.
.
ב-1.7.09 דיברה נעמי קליין באירוע בתאטרון אל-מידאן בחיפה, בחסות הוצאת אנדלוס, מדה אל-כרמל ועדאלה, לכבוד השקת ספרה "דוקטרינת ההלם" בעברית ובערבית.
.
.
הנה, בחמישה קטעי וידאו רצופים, הרצאתה המלאה:
.
.
.
.
חלק ראשון
חלק שני
חלק שלישי
חלק רביעי
חלק חמישי
]]>עכשיו באנדלוס: דוקטרינת ההלם, ספרה רב-המכר של נעמי קליין (מחברת "NO LOGO").
(מתוך הרשימה שלמטה)
הספרים שבמבצע (לחצו על שם הספר לפרטים ולהזמנה):
- הסיפור של זהרה / חנאן אלשיח'
- ירושלמית / סירין אלחוסייני שהיד
- אטאטא את השמש מהגגות / חנאן אלשיח'
- בור המים הראשון / ג'ברא אבראהים ג'ברא
- כמו קיץ שכבר לא יחזור / מוחמד בראדה
את ההזמנות ניתן לבצע דרך מערכת הקניות של האתר.
במקרה של בעיה ניתן לפנות גם במייל, בפקס ( 03-6499172 ) או בטלפון ( 0523-881213 ).
הספרים ישלחו בדואר ישירות לביתך.
]]>
נעמי קליין, מחברת הספר "דוקטרינת ההלם", השתתפה ב-26.6.09 במסיבת עיתונאים בכפר בלעין, ואחריו הצטרפה להפגנת יום השישי נגד הגדר וההתנחלויות.
]]>
נעמי קליין ומלחמתה בחזירי הקפיטליזם
נעמי קליין ("נו לוגו") טוענת שהמשבר הכלכלי הוא רק קצה הקרחון של הניאו-ליברליזם המושחת מבית מדרשו של מילטון פרידמן. ערב ביקורה בישראל, מציעה המבקרת הבוטה של הקפיטליזם האמריקאי להירגע מפולחן האישיות של אובמה ומסבירה למה לא תראו אותה כאן בקוקטיילים
מאת יותם פלדמן | טורונטו
היא גרה בבית לבנים טיפוסי במרכז טורונטו, ברחוב שקט עם חצרות נדיבות, מהסוג המוכר כל כך בתרבות הפרברים האנגלוסקסית. עוד לפני שכף רגלך תגלוש מהמדרכה, המכונית החולפת על פניך תעצור חרישית. "אנשים כאן מאוד-מאוד נחמדים", מסבירה נעמי קליין, עד שמבקר מזדמן יתקשה להבין איך הסביבה הפסטורלית מספקת תפאורה לאחת המבקרות הנוקבות ביותר של השיטה האמריקאית, ערש התרבות התאגידית שהשתלטה בעשורים האחרונים על העולם כולו.
קליין, שמבקרת השבוע בישראל לרגל הוצאתו בעברית של ספרה "דוקטרינת ההלם" (הוצאת אנדלוס), היא שילוב יוצא דופן של פעילה פוליטית, פובליציסטית וידוענית. אף שבסביבת מגוריה המנומנמת איש לא מתרגש למראה, היא מופיעה לעתים קרובות בתוכניות האירוח הנצפות ביותר בצפון אמריקה, ומרצה בפני קהלים של מאות במפגשים ברחבי העולם. ספריה, שהיו לרבי מכר (כמו "נו לוגו"), זוכים למקום של כבוד בחנויות הספרים באירופה ובקנדה (אף כי בחלק מהחנויות האמריקאיות קשה להשיגם).
חלק מסוד קסמה הוא סגנונה העיתונאי הקולח, שרחוק, לטוב ולרע, מהחומרה והקפדנות שמאפיינת היסטוריונים או תיאורטיקנים אקדמיים. היא מציעה תיאור פשוט ושווה לכל נפש של תהליכים פוליטיים מורכבים ודפוסים שחוזרים על עצמם במקומות ובנקודות זמן שונות. את ספרה הנוכחי, יותר מ-600 עמודים - אפשר לקרוא כמעט בנשימה אחת. לעתים היא טווה בהם דוגמאות היסטוריות בתפרים גסים, אבל ללא ספק מדובר בהזמנה לקריאה היסטורית רעננה וחדשנית.
הוצאת ספרה בעברית, כמו גם ביקורה בישראל, עוררו התלבטות לא קלה אצל קליין, ששותפה לקריאה לחרם כלכלי ותרבותי על ישראל כאמצעי להפעלת לחץ להפסקת הכיבוש בשטחים. לבסוף החליטה להוציא את הספר בהוצאת אנדלוס, שמתמחה בספרות ערבית, ולתרום להוצאה את תמלוגיה. קליין ומו"לית אנדלוס, יעל לרר, הקפידו לתכנן בקפידה את האתרים שבהם תבקר קליין בארץ, כדי להימנע מהרושם שהיא תומכת במוסדות הקשורים למדינת ישראל ולכלכלה הישראלית. בביקורה כאן היא תשתתף בין היתר בהפגנה נגד גדר ההפרדה בבלעין, ותופיע בהרצאה ביום רביעי הקרוב בתיאטרון אל-מידאן בחיפה.
"בוודאי שהיה הרבה יותר פשוט לא להגיע לישראל", אומרת קליין, "וכך הייתי נוהגת אם הוועדה של החרם הפלסטיני היתה מבקשת ממני לעשות כן. אבל באתי אליהם בהצעה לאופן שבו אני רוצה לבקר בישראל, והם היו פתוחים ביותר לקבלה. חשוב לי לא להחרים את ישראל אלא להחרים את הנורמליזציה של ישראל ושל הסכסוך".
אז למה החלטת לבוא בכל זאת?
"קודם כל אני עוסקת בתקשורת, זה המקצוע והתשוקה שלי, ולכן אני מוחאת נגד כל סוג של ניתוק ערוצי ההידברות. אני חושבת שאחד הכלים החזקים ביותר בידיהם של המתנגדים לחרם הוא הטענה שמדובר בחרם נגד ישראלים. נכון שישנם כמה אנשי אקדמיה שלא יסכימו לקבל מאמר של ישראלי לכתב עת. אלה בודדים שמקבלים החלטות טיפשיות. ההחלטה אינה להחרים ישראלים אלא להתנגד ליחסים עם מוסדות ישראליים. אני משתדלת להיות עקבית באופן שבו אני מתנהגת באזורי עימות, אני לא רוצה להתנהג באופן נורמלי במקום שנראה לי מאוד לא נורמלי. כשהייתי בסרי-לנקה אחרי הצונאמי, לא הלכתי למסיבות קוקטייל וכך גם בעיראק - בלי מסיבות קוקטייל. מדינת ישראל מנסה להראות שהכל בסדר בשטחה, שאפשר לבלות כאן חופשה נחמדה או להיות חלק מתרבות מערבית, מאוד-מאוד מערבית. אני לא רוצה להיות חלק מזה. אני מצפה בכיליון עיניים לעת שבה אוכל לבוא לחופשה או השקת ספר נורמלית בתל אביב. אך זו זכות שצריכה להיות שמורה לכל התושבים".
הפנטזיה של ג'ואן באאז
קליין, בת 38, גדלה במונטריאול כבת לשני הורים יהודים, שהצטרפו לתרבות המחאה האנטי-ממסדית של שנות ה-60. אביה, מייקל, למד רפואת ילדים, השתתף בהפגנות נגד מלחמת וייטנאם והצטרף לארגון רופאים למען אחריות חברתית. אמה בוני למדה קולנוע בקליפורניה והשתייכה לקבוצת יוצרות סרטים פמיניסטיות במועצת הסרטים הלאומית שנקראה "סטודיו די". "היא תמיד רצתה להיות יותר אמא-אדמה היפית ממה שהיתה באמת", מצוטטת קליין בספר הזיכרונות של אמה. "הפנטזיה של ג'ואן באאז היתה די עמוקה עבורה".
קליין חונכה על ברכי השמאל הרדיקלי. "אהבתי את סרטי דיסני, אבל גם תמיד ידעתי שדיסני הוא מנוול", אמר אחיה סת' לכתב "ניו יורקר". קליין בילתה את רוב נעוריה בחדרה, כותבת שירה ומנסה סוגי איפור שונים. בעת לימודיה, חזרה לשורשי הרדיקליות בבית ההורים, ואימצה פוליטיקה פמיניסטית ואנטי-תאגידית. ב-99′ יצא לאור ספרה הראשון "נו לוגו", שהפך למקראה הבלתי-מעורערת של התנועה נגד גלובליזציה, שאחד מרגעי השיא שלה היה ההפגנות נגד ועידת הסחר העולמי בסיאטל בשנת 2000. בעלה, אבי לואיס, הוא יוצר סרטים דוקומנטריים ומגיש תוכניות תחקירים באל ג'זירה.
היא מלאת סקרנות לגבי ישראל שעליה כתבה בספרה האחרון. בין תשובותיה, היא מנסה לראיין אותי על הפוליטיקה המקומית. הפגישה איתה מתקיימת זמן קצר לאחר ששבה מוועידת דרבן 2 בז'נווה, שהוחרמה על ידי ישראל וכמה ממדינות המערב בשל הזמנתו של נשיא איראן מחמוד אחמדינג'אד, והיא עדיין נסערת מחוויותיה שם.
"התחושה הכי מטרידה", היא מסבירה עוד לפני שהיא נשאלת, "היתה חוסר הכבוד של הסטודנטים היהודים לנציגים מאפריקה ואסיה שבאו לדבר על נושאים כמו פיצויים לעבדות ועליית הגזענות בעולם. ביניהם רצו סטודנטים יהודים מצרפת עם תחפושות ליצנים ואפים מפלסטיק כדי לומר 'דרבן היא בדיחה'. זו היתה חבלה טהורה, שתרמה למתחים בין יהודים לבין שחורים - דרבן לא עוסקת רק בישראל: הכירו שם בפעם הראשונה בכך שהרכבת הטראנס-אטלנטית היא פשע נגד האנושות ופתחו אפשרויות לפיצוי. החרם על הוועידה יצר ואקום שאותו מילאו מצד אחד סטודנטים יהודים, שרצו לחבל בוועידה, ואחמדינג'אד מצד שני - שניהם היו גרועים ביותר".
את חושבת שצריך לתת לאחמדינג'אד להתבטא באופן בולט בוועידה נגד גזענות שעה שהוא קורא להשמיד את ישראל ומכחיש את השואה?
"אני חושבת שהשתקת הפלסטינים היתה הסיבה היחידה לכך שהוא זכה לכזה הד. הוא היחידי שהכיר במה שקרה השנה, יותר פלסטינים נהרגו ב-2008 מאשר ב-48′. ההחרמה נראית לי החלטה חסרת אחריות - הקהילה היהודית מתאחדת בניסיון לסגור דיון על גזענות כשיש עלייה מבהילה בגזענות הימין האוסטרי, בעיצומו של משבר כלכלי, בתנאים קרובים לאלה שבהם התפשט הפשיזם בכל אירופה".
אובמה נראה לי נבון
בספרה החדש, קליין מנתחת את האופן שבו פוליטיקאים ותאגידים חוללו תמורה ניאו-ליברלית בשיטות הכלכליות של מדינות שונות ברחבי העולם. היא מתארת כיצד מדינות הופרטו עד תום, הסירו כמעט לחלוטין את התערבות השלטון בשוק, ונתנו דריסת רגל לחברות הרב-לאומיות, תוך גזילת כספם של אזרחים ושלילת שירותים בסיסיים שקיבלו בעבר מהשלטון.
לפי הטענה החדשנית של קליין, אליטות פוליטיות וכלכליות מנצלות מצבי אסון כדי להוביל רפורמות דורסניות. תהליכי הליברליזציה והעברת ההון לידי חברות זרות גורמים לפגיעה כה חמורה ברוב האוכלוסייה ומעוררים התנגדות כה עזה, עד שניתן לחולל אותם רק בתקופת חוסר ודאות שבאה לאחר אסון גדול. כך למשל שלטונות סרי-לנקה מכרו את האזורים שבהם שכנו שכונות הדייגים שהוחרבו בצונאמי למיזמי תיירות זרים, ארצות הברית ניצלה את ההוריקן קתרינה כדי להפריט את השירותים הציבוריים בלואיזיאנה והפנטגון העביר לידיים פרטיות יחידות ביצועיות שלו אחרי ה-11 בספטמבר ופתיחת המלחמה בעיראק.
ואולם, הדוגמאות הקיצוניות ביותר הן אלו שבהן, מקור ההלם והזעזוע אינו חיצוני. מדינות כמו צ'ילה של פינושה וסין של דנג שיאופינג מחצו את ההתנגדות לרפורמות ניאו-ליברליות באמצעים כוחניים ורצחניים, שניתקו באופן סופי את הקשר שבין מדיניות כלכלית חופשית לבין החירויות הדמוקרטיות. בצ'ילה ובמדינות אחרות השתמשו פוליטיקאים בגלוי בביטוי "טיפול בהלם" בהתייחסם לאופן שבו יש לקדם רפורמות כלכליות.
מהלכי בזק שבהם נחקקו צווי הפרטה והוסרה מעורבות השלטון בכלכלה בתקופות אסון שינו את חוקי השוק העולמי. הם איפשרו למכור חברות לאומיות עבור תמורה זעומה, ובמינימום התחייבויות מצד מפעילים פרטיים. אם בעבר חברות אירופיות ואמריקאיות רדפו אחרי משאבים טבעיים ברחבי העולם, הרי שכיום שירותי המדינות המופרטות הם נכסים יוקרתיים לא פחות. חברות טלפון במזרח אירופה, שירותי ביוב באסיה, בתי ספר באמריקה הלטינית או חוזים ביטחוניים בעיראק תפסו באופן חלקי את מקומם של המתכות יקרות הערך והמחצבים כסחורה מפתה בבורסות ברחבי העולם המערבי. מקומם של אוצרות הטבע לא נפקד מהסדר העולמי החדש: מכירת החיסול של חברות הנפט הלאומיות ואוצרות הטבע האחרים ברוסיה יצרה בן לילה מעמד של אוליגרכים שזכו במשאביה האסטרטגיים של מדינתם.
מהלכים אלה, גורסת קליין, לא רק הצמיחו משטרים אפלים אלא אף נכשלו מבחינה כלכלית. הם גרמו לכמה מהמשברים החמורים ביותר במדינות שבהן התחוללו - למשל בצ'ילה בשנות ה-70 או במדינות ה"נמר" האסייתיות - סינגפור, הונג קונג, טייוואן ודרום קוריאה באמצע שנות ה-90. כישלונות אלה חשפו את העובדה שרק מעטים מרוויחים משינוי השיטה הכלכלית, ולא הציבור הרחב כפי שניסו לטעון חסידי הרפורמות הניאו-ליברליות.
המשבר הכלכלי הנוכחי בארצות הברית, שפרץ פחות משנה מאז יציאת "דוקטרינת ההלם", עשוי היה לספק פרק סיום דרמטי לספר. לדעת קליין, הוא מגלם את אחד הביטויים הקיצוניים והאבסורדיים ביותר של הרפורמות הניאו-ליברליות: "אנחנו חיים בשלב מושחת ביותר של הניאו-ליברליזם", היא אומרת. "לפחות בשנות ה-90 הרעיון היה לקחת את נכסי המדינה ולהפריט אותם כך שהמדינה תקבל כסף ואילו בעלי האינטרס הפרטי ינהלו את השירותים. מה שקורה בארצות הברית כעת זה שמשתמשים במשבר כדי להעביר סכומים חסרי תקדים של כסף ציבורי לידיים פרטיות. הבנקים לא מספקים שום שירות לציבור והם עדיין מקבלים את כספו. במשבר הכלכלי החובות הולאמו, הסיכונים הולאמו והרווחים הופרטו. שומרים על החלק הרווחי של אידיאולוגיית השוק, אבל ברגע שהיא לא רווחית זורקים את החוקים מהחלון ומסייעים לבנקים. אנחנו רואים את זה כשאובמה אומר 'אנחנו לא רוצים לנהל את הבנקים'. אתה צריך להשתמש בזכות של הממשל להשפיע על הבנקים כדי שאנשים יישארו בבתים שלהם, כדי לשמור על מקומות העבודה ועל שירותים חברתיים - אבל הוא לא עושה זאת".
ובכל זאת יש גם התפתחויות בלתי צפויות - נבחר נשיא חדש שהבטיח אחריות חברתית.
"כן, יש נשיא חדש, והוא נבחר בגלל שהוא הבטיח לעשות רגולציה למגזר הפיננסי. אין ספק שהציבור רוצה את השינוי - אובמה הבטיח שהוא לא רק יציל את וול סטריט אלא גם את מיין סטריט (המגזר היצרני), שזו תהיה הצלה מלמטה, לא מלמעלה. אני חושבת שדברים השתפרו, זה עדיף על מקיין, או על נתניהו".
יחד עם זאת, קליין מקפידה למתוח ביקורת על אובמה ומסתייגת מתופעת ההערצה אליו שסחפה רבים מבין אנשי השמאל הרדיקלי בארצות הברית ובקנדה. "זה מוזר", היא אומרת, "אני מאוד שמחה שהוא הנשיא והוא נראה לי איש נבון, אבל הרעיון של להתאהב באדם הכי חזק בעולם, עם הארסנל הכי חזק בעולם, לא מובן לי. אני לא מבינה את החולצות המודפסות עם הדיוקן שלו - תפסיקו, מערכת הבחירות נגמרה. זה מביך".
את חוששת מכך שההזדהות עם אובמה תקהה את הביקורת והמחאה העממית של השמאל האמריקאי נגד שלטון התאגידים?
"זו סכנה די תיאורטית, כמעט תרגיל אינטלקטואלי. קודם צריך לדמיין שיש התנגדות, ואז צריך לדמיין שהיא נבלעת. אין שום דבר כזה, והטבע של התרבות הפוליטית בארצות הברית הוא שהבחירות בולעות את הכל. זה לא היה נכון לפני עידן בוש. מה שהיה מיוחד בוועידת הסחר העולמי בסיאטל, ולא חזר מאז, זה שתנועות פוליטיות הפגינו עמדה עצמאית. אותם אנשים הפגינו מחוץ לוועידת המפלגה הדמוקרטית ומחוץ לוועידת המפלגה הרפובליקאית".
מפינושה ועד האפרטהייד
הפוליטיקה והכלכלה הישראליות ארוגות בפרקים שונים בספרה של קליין. נגיד בנק ישראל הנוכחי, סטנלי פישר, היה מעורב בתפקידו בקרן המטבע הבינלאומית במשא ומתן עם מדינות שונות על הנהגת רפורמות ליברליות, וכמה מהאוליגרכים שנהנו מהפרטת הכלכלה הרוסית בשנות ה-90 מצאו מקלט בישראל. בפרק שכותרתו "מאבדים את התמריץ לשלום", מתארת קליין את הכלכלה הישראלית בעשור האחרון כמודל של שוק ליברלי שאינו מושפע ממצב עימות, ואף מרוויח ממנו הודות לייצוא הביטחוני ההולך ומתפתח.
"שיתוף הפעולה הראשון של המחלקה לכלכלה באוניברסיטת שיקגו לא היה עם האוניברסיטה הקתולית בצ'ילה", היא אומרת, "אלא עם האוניברסיטה העברית בירושלים. אני מסתכלת על ישראל כמודל כלכלי שמדינות שונות בעולם מתקדמות לעברו. בגלל ההיסטוריה שלה, נזקקה ישראל למעורבות נרחבת של השלטון בנושאים כמו תכנון ובעלות על קרקע בעשורים הראשונים לקיומה. מעניין לראות שכיום, כשממשלות בכל העולם מכירות בתוצאותיו הרות האסון של הניאו-ליברליזם, כפי שהן משתקפות במשבר הכלכלי הנוכחי, רעיונותיו של מילטון פרידמן, שהממשל הוא הבעיה ולא הפתרון, זוכים לעדנה בישראל".
התיאורים המרתקים ביותר בספרה של קליין נוגעים לתרומתם המכרעת של מוסדות אקדמיים שמרניים בארצות הברית לשינוי הכלכלי במדינות שונות. גיבורו הבולט ביותר של הספר הוא מילטון פרידמן, הכלכלן מבית הספר לכלכלה בשיקגו שמת ב-2006 והיה גיבורם של רונלד רייגן, אוגוסטו פינושה וגם בנימין נתניהו. המחלקה לכלכלה באוניברסיטת שיקגו, שפרידמן היה הרוח החיה שלה, הכשירה רבים שהגיעו לצמרת השלטון של פינושה, בתחילה באמצעות תוכנית מיוחדת בארצות הברית ובהמשך בשלוחה שלה שהקימו בצ'ילה.
חסידים אלה של אסכולת שיקגו, שהתחנכו על ברכי פרידמן, לא רק קידמו הליכי הפרטה ודה-רגולציה, אלא היו גם עמוד השידרה בשלטון העינויים והטרור של הגנרל פינושה. פרידמן, שסבר כי אפשר להפריד בין מדיניות כלכלית לבין מאפייניו האחרים של השלטון, לא היסס להשיא עצה לפינושה בביקור מתוקשר בצ'ילה או לצמרת השלטון הסיני בחודשים שקדמו לטבח בכיכר טיינאנמן.
קליין טוענת שאי-אפשר להפריד בין מדיניות כלכלית לבין הטרור שנכפה על הציבור במדינות אלו. "התיאוריות של מילטון פרידמן הביאו לו את פרס נובל; לצ'ילה הן הביאו את הגנרל פינושה", היא מצטטת את הסופר אדוארדו גליאנו בספרה.
כתיבתה של קליין, שהתגוררה משך שנתיים בארגנטינה, מושפעת מהוגים באמריקה הלטינית הקושרים בין הרפורמות הליברליות ביבשת לבין משטריה הכוחניים: "אני חושבת שאנו נוטים להגזים בהבחנה ביניהם. באמריקה הלטינית קשה שלא לקשור בין עינויים לבין התוכנית הכלכלית, שניהם היו מאוד אורגניים באותה עת (שנות ה-70). כשהייתי בצ'ילה בשנה שעברה, הלכתי לבקר באחד ממרכזי העינויים לשעבר, והמדריך שלי, שהיה ניצול של אותו מרכז, הראה לי על הקיר את התאריכים שבהם הוחמרו העינויים, אלו אותן התקופות שבהן האיצו את התוכנית הכלכלית".
קליין מסבירה שאסכולת שיקגו התחזקה בשנות ה-60, על רקע חוסר שביעות הרצון של המגזר העסקי בארצות הברית מכך שבעקבות השפל הגדול, אימץ הממשל האמריקאי עקרונות סוציאליים, שהיטיבו עם העובדים ופגעו ברווחי בעלי ההון. "זה ההקשר שבו נולדה התנועה האינטלקטואלית הניאו-שמרנית וזו הסיבה לכך שוול סטריט מימנה אותה. באותה עת ארצות הברית התאגידית היתה מאוד מודאגת מהתנועה של אמריקה הלטינית אל השמאל: מהלאמתן של חברות ומהעצמאות הכלכלית שמדינות אלו גילו. התוכנית של אוניברסיטת שיקגו בצ'ילה נועדה לשנות את האידיאולוגיה של אמריקה הלטינית. היא הביאה את התלמידים של צ'ילה ללמוד מהכלכלנים הליברליים הקיצוניים ביותר שבאותה עת היו לגמרי מחוץ למפה הפוליטית בארץ שלהם".
אין פער בין תיאוריה כלכלית לבין האופן האכזרי שיישמו אותה שלטונות?
"אני חושבת שיש יחס ישר אבל סלקטיווי בין תיאוריה לבין מימושה. אם מסתכלים על גוף העבודה של פרידמן ועל רעיונותיו רואים שהמשטרים שלהם ייעץ לא אימצו את כל רעיונותיו. הוא לא היה רק ליברל קיצוני, שהאמין שצריך להפריט הכל - מפארקים לאומיים ועד הדואר - אלא גם האמין למשל בלגליזציה של סמים. אבל אנחנו לא מדברים על פילוסוף שראשו בשמים. פרידמן היה שחקן פוליטי לכל דבר, שהיה נחוש להפיץ את רעיונותיו ולהגיע למקבלי החלטות. הוא היה יועץ כלכלי לרייגן והיה לחלוטין בתמונה. כמה מהספרים שלו פשוטים למדי - אלה לא ספרים אקדמיים - אם מישהו לא יכול לקרוא ספרים של מילטון פרידמן, לא בטוח שהוא צריך להיות פוליטיקאי".
לדעת קליין אחת הסיבות לכך שהתוצאות הפוליטיות של הרפורמות הכלכליות אינן מוכרות לציבור, היא השינוי שחוללו ה"פרידמנים" באופי מדע הכלכלה עצמו: "בעבר כלכלה היתה תחום של מדע המדינה", היא אומרת, "והבינו אותה כדרך להבין את האופן שבו חברה מחלקת את נכסיה. אחד הדברים שעשתה אסכולת שיקגו היא לא רק לדחוף מדיניות כלכלית מסוימת, אלא גם לדחוף את הכלכלה מחוץ לתחום התיאוריה הפוליטית ולהתייחס אליה כאל מדע בעל חוקים מוחלטים - ממש כמו פיזיקה או כימיה. הדבר גרם לכך שאנשים האמינו שהם לא מתאימים, שאין להם כישורים להביע דעה. זה איום קשה ביותר לדמוקרטיה, אם רק בעלי דוקטורט מאוניברסיטת שיקגו יכולים לחוות את דעתם על הכלכלה, אז ויתרנו על הרבה מאוד".
קליין מצביעה על הפרדה זו בין הכלכלה לבין הפוליטיקה בהיסטוריה של דרום אפריקה. ב-90′ לאחר שחרורו של נלסון מנדלה מהכלא, קיימה מפלגתו, האיי-אן-סי, משא ומתן עם המפלגה הלאומית השלטת כדי להימנע מאלימות ופירוק המבנה החברתי עם העברת השלטון. בשעה שמנדלה ואנשיו החלו להתמודד עם הקשיים שבהקמת מדינה חדשה, התנהל הרחק מאור הזרקורים משא ומתן כלכלי שהוביל לאימוצן של רפורמות כלכליות ניאו-ליברליות מרחיקות לכת, המונעות עד היום ממפלגת השלטון לחלק מחדש את עושר המדינה, ולהתמודד עם העוני החמור של האוכלוסייה השחורה. ההלם של חילופי השלטון סלל את הדרך, גם בדרום אפריקה, להפרטה ודה-רגולציה של השוק. "לא זו בלבד שהבנק המרכזי עתיד היה להתנהל כישות אוטונומית במדינת דרום אפריקה", כותבת קליין בספר, "אלא שבראשו עתיד היה לעמוד אותו אדם שניהל אותו בימי האפרטהייד, כריס סטאלס. ולא רק על הבנק המרכזי ויתרה האיי-אן-סי: בצעד נוסף של כניעה רבתי עתיד היה דרק קייס, שר האוצר הלבן של ממשלת האפרטהייד, להישאר גם הוא בתפקידו, כשם ששרי האוצר וראשי הבנק המרכזי בדיקטטורה של ארגנטינה הצליחו איכשהו, תחת השלטון הדמוקרטי, לחזור למשרותיהם".
"מה שקרה בדרום אפריקה קשור לעיתוי הגרוע ביותר שבו יכלו להתבצע הדברים", היא מסבירה. "אם הייתי באה לישראל והיינו מדברים על ליברליזם, אנחנו מדברים על היסטוריה של שלושים שנה שבה אפשר למדוד את התוצאות כנגד הרעיונות - אתם רוצים להפריט את הפנסיות, בואו נראה מה קרה כשניסו זאת בצ'ילה או בכל מקום אחר. עיתונאי פוליטי סיפר לי שאנשים האמינו לג'פרי סאקס (יועץ כלכלי מארצות הברית) שהם עומדים לחיות כמו הדמויות ב'שושלת'. כוח חשוב נוסף היה הלחץ החברתי בסגנון 'כולם עושים את זה'. חצר בית הספר היתה 'דאלאס', לשם הביאו את מנדלה ואת הצוות הכלכלי, ואמרו להם אתם יכולים להיות חלק מהחלק העשיר להפליא של העולם אם תעקבו אחרי הכללים, וזו היתה הבטחה מפתה מאוד. מה שעוד מפתה בכך, זה שאם פוליטיקאי לא בטוח בידע הכלכלי אז האידיאולוגיה הניאו-ליברלית מבטיחה שהוא לא צריך לעשות כלום, 'רק תכניס אותנו ותן לנו לעשות את זה', היועצים הכלכליים אמרו לו".
חגיגה של תאוות בצע
מהלכי הליברליזציה במדינות שונות בעולם העמיקו מאוד את השחיתות הפוליטית ואת מעורבותם של בעלי אינטרסים בעיצוב מדיניות. הקשרים הישראליים שבין הון לשלטון מחווירים לעומת החלוקה הגסה של משאבים לאומיים למקורבים לשלטון בתהליכי ההפרטה של סין ושל רוסיה, או אף לעומת האינטרסים הכלכליים של בכירי השלטון האמריקאי, ובראשם דונלד רמספלד וריצ'רד צ'ייני, שמילאו תפקידים והחזיקו במניות בחברות שהתעשרו מהמלחמה בעיראק, מהפרטת שירותיה ובניסיון לבנותה מחדש.
קליין סבורה כי השחיתות היא חלק בלתי נפרד מהניאו-ליברליזם החדש. "הרעיון ששחיתות היא הפתעה כשעושים דה-רגולציה הוא מטורף", היא אומרת. "יש קבוצה של אינטלקטואלים שבונים את התיאוריה שלהם סביב הדחף האנושי לתאוות בצע והם מופתעים שרואים שחיתות כשמסירים את כל המגבלות. אידיאולוגיית השוק החופשי שאימצו מדינות שונות מתייחסת לתאוות הבצע כקטר הצמיחה המרכזי של ההתפתחות האנושית וגם של הצדק החברתי. מילטון פרידמן ייעץ לפינושה 'אל תנסה להיטיב, אל תנסה לטפל בעוני - פשוט רדוף אחר האינטרס שלך, ובכך תצליח יותר מאשר בניסיונות לדאוג לאחרים'. לכן אולי זה לא מוגזם להגיד שגם אם אתה קצת מושחת ודואג לעצמך, אתה רק מניע בכך את קטר הצמיחה של הקפיטליזם - שכל אחד ידאג לאינטרסים שלו".
אז המתעשרים החדשים מאמינים באידיאולוגיית השוק, או שהם סתם תאבי בצע?
"לא בטוח שזה משנה, כי האידיאולוגיה שבה הם בוחרים היא כזו שחוגגת את תאוות הבצע. בארצות הברית יש צורך מוגזם להאמין ברצון הטוב של אנשים, אני חושבת שמוטב לשפוט אנשים לפי מעשיהם ולא להסתפק בהשערות לגבי כוונותיהם הטובות".
לחצו כאן לקריאת הראיון בפורמט PDF.
לחצו כאן לקריאת הראיון במקור, באתר "הארץ"
]]>מאנגלית: דבי אילון
מחיר קטלוגי: 98 ₪.
במכירה ישירה: 80 ₪ , או מחיר מלא וספר נוסף במתנה
(מתוך הרשימה כאן למטה)
בדוקטרינת ההלם מנפצת נעמי קליין את המיתוס שלפיו השוק החופשי הגלובלי, והאידיאולוגיה המנחה אותו, ניצחו בדרכים דמוקרטיות. הספר חושף את התכנון, את נתיב המזומנים, ואת המושכים בחוטים שעמדו מאחורי המשברים והמלחמות ששינו את העולם בארבעת העשורים האחרונים, ומשרטט את הסיפור המרתק על הדרך שבה מדיניות "השוק החופשי" של אמריקה השתלטה על העולם - באמצעות ניצול אנשים וארצות שהוכו בהלם בעקבות אסון.
בשיא התוהו ובוהו של מלחמת האזרחים בעיראק, מועבר חוק חדש שיאפשר לחברות "של" ו-BP לזכות בעתודות הנפט העצומות של המדינה… מיד אחרי 11 בספטמבר מעביר ממשל בוש ללא דיבורים מיותרים את ניהול "המלחמה בטרור" למיקוּר חוץ בידי "האליברטון" ו"בלאקווטר"… אחרי שסופת צונאמי מוחה את חופי דרום מזרח אסיה, החופים הבתוליים נמכרים לכל המרבה במחיר… תושבי ניו אורלינס, שנפוצו בעקבות הוריקן קתרינה, מגלים שהדיור הציבורי, בתי החולים ובתי הספר שלהם לא ייפתחו שוב לעולם… האירועים הללו הם דוגמאות לדוקטרינת ההלם: השימוש באובדן העשתונות של הציבור בעקבות מכות הלם קולקטיביות עצומות ממדים - מלחמות, התקפות טרור או אסונות טבע - על מנת להשיג שליטה באמצעות כפיית טיפול בהלם כלכלי. אם שתי מכות ההלם הראשונות אינן נוחלות הצלחה בחיסול ההתנגדות, נעשה לעתים שימוש במכת הלם שלישית: שימוש בהלם חשמלי בחדרי החקירות ובמרתפי העינויים.
בהסתמך על מחקר היסטורי פורץ דרך ועל ארבע שנים של דיווח מהשטח באזורי אסון, דוקטרינת ההלם מוכיח בבירור כי הקפיטליזם של האסון - הדרך שבה ארגנו התאגידים מחדש במהירות הבזק כלכלות שטרם התאוששו מההלם - לא נולד ב-11 בספטמבר 2001. הספר מאתר את מקורותיה של השיטה 50 שנה קודם לכן, בבית-הספר לכלכלה של אוניברסיטת שיקגו תחת שרביטו של מילטון פרידמן, ממנה יצאו רבים מההוגים הניאו-שמרנים והניאו-ליברלים הזוכים להשפעה רבה כל כך בוושינגטון עד עצם היום הזה. בדוקטרינת ההלם מתגלים קשרים חדשים ומפתיעים בין מדיניות כלכלית, לוחמת "הלם ומורא" וניסויים חשאיים בהלם חשמלי ובחסך חושי שנערכו בשנות ה-50 במימון הסי.איי.אי, במסגרת מחקר שתרם לכתיבת מדריכי העינויים המשמשים כיום במפרץ גואנטנאמו.
דוקטרינת ההלם עוקב אחר יישומם של הרעיונות הללו בהיסטוריה של זמננו אנו, ומוכיח בפירוט ובצורה מרתקת כי רבים מהמאורעות המפורסמים של העבר הקרוב אינם אלא זירות מתוכננות ויזומות של דוקטרינת ההלם, וביניהן: ההפיכה של פינושה בצ'ילה ב-1973, מלחמת פוקלנד ב-1982, הטבח בכיכר טיינאנמן ב-1989, התמוטטות ברית המועצות ב-1991, המשבר הפיננסי באסיה ב-1997 והוריקן מיץ' ב-1998.
לקריאת ההקדמה של הספר לחצו כאן.
לפרטים נוספים על המחברת לחצו כאן.
.
"חלק מסוד קסמה [של קליין] הוא סגנוננה העיתונאי הקולח… היא מציעה תיאור פשוט ושווה לכל נפש של תהליכים פוליטיים מורכבים ודפוסים שחוזרים על עצמם במקומות ובנקודות זמן שונות. את ספרה הנוכחי, יותר מ-600 עמודים - אפשר לקרוא כמעט בנשימה אחת…. ללא ספק מדובר בהזמנה לקריאה היסטורית רעננה וחדשנית", יותם פלדמן, בכתבה וראיון עם נעמי קליין לקראת צאת הספר בעברית ובערבית, ועם בואה של קליין לארץ. הכתבה התפרסמה בעיתון "הארץ" ב-25.6.09. לקראת הכתבה לחצו כאן.
"הפרידמנים סייעו למימושן של הפרטות, שהותירו מאחוריהן מדינות חבולות, שסועות בפערים כלכליים, מלאות ביותר מובטלים ועניים משהיו בהן לפני טיפולם המסור. ומצידו השני של הגלובוס היה תמיד מי שגזר את הקופון. קליין חושפת בספר, בכתיבה סוחפת כשל ספר מתח, איך הם עשו את זה", "הספר [הוא] קריאת חובה עבור כל מי שרוצה לדעת איפה הוא חי", ציפה קמפינסקי, "ידיעות אחרונות", 24.7.09.
"התזה של קליין מתבססת על אינספור עובדות, ציטוטים ומראי מקום. טענתה מורכבת, ונשענת על דוגמאות רבות ומשכנעות. היא מנתחת אירועים דרמטיים שרוב הפרשנים נוטים להגדירם כמשברים מדיניים, ומוכיחה ששורשי האירועים האלה נטועים עמוק בתשוקה הבלתי מרוסנת של מובילי הקפיטליזם האלים להחריב עדי יסוד עולם ישן, ולייסד על אפרו סדר חדש", אבירמה גולן, "הארץ", 2.9.09
"'דוקטרינת ההלם' אינו ספר 'כלכלי'. כלומר, הוא אינו ספר מלא מספרים ונוסחאות שמיועד רק ליודעי ח"ן. "דוקטרינת ההלם" הוא סיפור מסופר היטב בלשון בהירה ובתרגום מעולה על מוסר, כלכלה ופוליטיקה. מצאתי לכך ביטוי בבחירה של קליין לפתוח דווקא בציטוט מספר בראשית (ו, י"א) הפותח במילים: 'ותישחת הארץ לפני האלוהים ותימלא הארץ חמס'. במובן הזה הוא אולי חשוב יותר מערכו האינטלקטואלי כיוון שהוא מנסה להחזיר את הקול המוסרי אל תוך הדיון חסר הרגשות בשאלות כלכליות. ישנם ספרים מעטים היום שאפשר לומר עליהם 'ספר חובה'. 'דוקטרינת ההלם' הוא אחד מהם", צבי בן-דור, "העוקץ", 15.9.09
"אנחנו רגילים לחשוב על שוק חופשי כעל דבר בריא ונכון, ולא חושדים שיש מי שיעשה רווח ממתקפת טרור רצחנית, מלחמה או אסון טבע. נעמי קליין מציעה אפשרות אחרת ומצביעה על המושכים בחוטים שעמדו מאחורי המשברים והמלחמות ששינו את העולם בארבעת העשורים האחרונים", דן תורן, NRG, עשרה ספרים מומלצים, 12.1.10
***
הרוכשים את הספר ישירות מההוצאה במחיר מלא, יקבלו ספר מספרי ההוצאה במתנה.
הספרים שבמבצע (לחצו על שם הספר לפרטים ולהזמנה):
- אטאטא את השמש מהגגות / חנאן אלשיח'
- בור המים הראשון / ג'ברא אבראהים ג'ברא
- הסיפור של זהרה / חנאן אלשיח'
- ירושלמית / סירין אלחוסייני שהיד
- כמו קיץ שכבר לא יחזור / מוחמד בראדה
את ההזמנות ניתן לבצע דרך מערכת הקניות של האתר.
במקרה של בעיה ניתן לפנות גם במייל, בפקס ( 03-6499172 ) או בטלפון ( 0523-881213 ).
הספרים ישלחו בדואר לביתך.
.
בקניית "דוקטרינת ההלם" במחיר מלא אל תשכחו להזמין ספר נוסף חינם!
[אין כפל מבצעים]
]]>