מערבית: רנה פלסר. 157 עמ'.

מחיר קטלוגי: 73 ש"ח. ברכישה ישירה: 60 ש"ח. עכשיו גם במבצע: חינם עם קניית "דוקטרינת ההלם" של נעמי קליין.

.

"מי מתעניין בימינו במקורו של הבד, בתולדותיו, במסעותיו עם שיירות התגרים? מי שואל על המדינות והמחוזות, על ההיסטוריה שלהם ועל סיפוריהם הכרוכים, מעשה נסים, בעיר שלנו? מי מכיר את סוחרי הבדים? מי מכיר אותנו? נכנסים, קונים, ויוצאים. הכול תוך רגעים ספורים. הם מדברים רק כדי להתמקח, ושוב אין צורך בכיסאות באולם המכירות, וגם לא בשולחנות הקטנים שהיינו מניחים עליהם ספלוני קפה, כוסות תה ומאפרות.

"הדיאוּלֶן אין לו חפץ בשיחה נינוחה. אין לו צורך בחברה, באדיבות ובנועם. הוא נחפז, הוא לא מצטרף אל ההולכים בדרך הארוכה. כשהדיאוּלֶן הגיע העירה, נטשו הכלות את הנדוניה בארגזי העץ של הסבתות הכפריות. הן העדיפו לשכוח את הפולקלור המביך, את הבגדים המיושנים, את הצבעים שדהו, את הרקמות המעיקות על הנשמה - כל אלה מביכים כל-כך… ורק בגדי האטלס המבריקים, וניירות הקְרֶפּ שלובשים רקדני הדֶבְּקָה המופיעים בטלוויזיה, רק הם עוד נותרו כדי לשמר את זכרם".

בעיצומה של מלחמת האזרחים בלבנון משוטט ניקולא, סוחר בדים בן סוחר בדים, בין חורבותיה של ביירות. יום אחר יום הוא מגיח מארמונו, מבין גלילי האריגים שנותרו במרתפה של החנות ההרוסה בשוק הנטוש, למסע ההישרדות ההזוי בעיר שהופשטה ממנה הציוויליזציה והיא מופקרת לזאבים ולחיות אדם.

ובמקביל לוקחת אותנו הודא ברכאת למסע חושני בין קפלי בגדיה המסובכים של שמסה, המשרתת הכורדית הצעירה, אהובתו של ניקולא, שכמו העיר, גם היא מופשטת ממחלצותיה. שכבה אחר שכבה נפרשים גלילי הבד ומגוּללת ההיסטוריה של האריגים - ההיסטוריה של העיר, של התרבות.

הודא ברכאת נולדה בלבנון בשנת 1952, חייתה בביירות במהלך שנות מלחמת האזרחים, ועקרה לפאריס עם ילדיה בשנת 1989, שנה לפני תום המלחמה. היא פירסמה ארבעה רומנים שתורגמו לשפות רבות. רב-המכר "החורש במים" זיכה אותה בפרס נגיב מחפוז ותורגם לצרפתית, אנגלית, איטלקית וגרמנית. רומן נוסף מפרי עטה, "אבן הצחוק", יצא בהוצאת אנדלוס.

.

"הקריאה ברומאנים של ברכאת היא קריאה לגלותיות במובן הרוחני של המלה. זו גלות חדשה שמטלטלת את הקורא, מציבה סימני שאלה על תפישות ודעות קדומות שהפנמנו כישראלים ויהודים לאורך השנים", שחר אגמי בראיון עם הודא ברכאת, "הארץ", 19.7.07

"…[יש] קטעים יפיפיים רבים בספר, כמו זה אשר בו נזכר ניקולא, הגיבור, בימי ילדותו התמימים, בהם לא ידע שאור הגחליליות 'הוא זעקה, קינה על בדידותו של המעופף רק בזוג כנפיים אחד, קריאה להצלה מאש התשוקות המפטרלת בלילות במכאובי האיברים'. בזכות אלה שווה לקרא את הספר" יובל אביבי, וואלה!, 18.5.06