"הארץ", תרבות וספרות, יום שישי, 12 במארס 2004

הימים היחפים של בית לחם
מאת ורד לי
בור המים הראשון, מאת ג'ברא אבראהים ג'ברא, תירגם מערבית רביב אנין, עריכה ואחרית דבר ד"ר עאדל מנאע, הוצאת אנדלוס, 200 ,2003 עמודים

"בור המים הראשון הוא בור הילדות", מבהיר ג'ברא אבראהים ג'ברא בהקדמה לספרו. "זה הבור שאליו נאספו החוויות הראשונות, המראות והקולות הראשונים, השמחה והעצב, כל אותם כיסופים וחרדות הפוקדים את הילד ומעצימים את כוח ההבנה שלו, מעמיקים את מודעותו לחוויות היומיום, לסבלותיו ולתענוגותיו. ככל שישאב ממימי הבור הזה, כן תגבר יכולתו להבין חוויות, מראות ותמונות… זה בור המים החיוני, הבור שלא יוכל לוותר עליו, וכל אימת שישוב אליו ישתה מן השפעה הנצחית הנובעת ממעמקי אנושיותו".

ממקום מושבו בבגדאד – שאליה הגיע כפליט ב-1948 ומאז אימצה למולדת עד מותו ב-1994 – משליך ג'ברא את חבל הזיכרונות ודולה מבור המים הראשוני של חייו רסיסים מזהירים בפשטותם של תמונות ילדות בבית לחם ובירושלים של שנות העשרים של המאה הקודמת. בכתיבה נקייה, מדויקת, חפה מסלסול אוריינטלי, הוא מגולל סיפור חניכה מפעים על רקע נופי פלשתין. מבור ילדותו שואב ג'ברא יפעה, חמלה ופשטות הניגרים לדפי ספרו ומחיים את עיר הולדתו. במרחב המצומצם שבין בית המשפחה, בית הספר והכנסייה משרטט "בור המים הראשון" חיים הומים.

ג'ברא, שנולד למשפחה נוצרית ענייה, מתעד את נדידתם מבית לבית בשל המחסור. תמונות הדלות ספוגות בהבזקים של אהבת אדם, הומאניות והומור עדין היוצרים פיסות חיים מכמירות לב ומרגשות. היחפנות, הרעב, מחלת אב המשפחה הקוטעת את לימודי כמה מבניו – כל אלה מתוארים בזוהר חם של אהבה. ג'ברא, שנתפש כמורד במסורת הכתיבה הערבית, מרענן בספר הזה את ייצוג המשפחה הגרעינית. בין תיאורי העוני והדלות מזדהרות דמויות הנשים – סבתו, בת בריתו ואמו – המעוצבות באופן לא סטריאוטיפי, שאינו פוגם באמינותן או יוצר תחושה של דמויות מלאכותיות. ג'ברא אינו מתאמץ להציג את הנשים כמשכילות ואפילו אינו מעמעם את האנאלפביתיות שלהן, אך לאורך כל הספר הוא מאיר את השפעתן על חינוכו ועיצובו כאדם תאב השכלה. בד בבד מכרסם ג'ברא גם בדמות האב הפטריארכלי. הוא מתרפק על ביטויי האהבה שאביו חולק לאמו, מציגו כמי שמתיר לה לכלכל את ענייניו ולהובילו בתבונתה ומדגיש את מחלתו, המחלישה אותו. ג'ברא מתייחס בביקורת גם לאמונות הטפלות שרווחו בעיר הולדתו, דרך תיאורים מפוכחים ואירוניים מאוד של אביו המתמסר במחלתו למרפאים שרלטנים, ומגחך על אחיזת העיניים.

ג'ברא מכתיר את הילדות כגיבורה הראשית של הרומאן. הוא מיטיב לשחזר תמונות ילדות המרוות את צמאונו בבגרותו ולתעד את הרגעים שבהם הלב מפרפר והולם בפראות מהתרגשות, נמס מול רגעי חסד וחמלה ונפרם ממפחי נפש. "בור המים הראשון" אוצר את הראשוניות, את רגע ההשתאות של ילד מול העולם והמפגש עם טבע האדם. וכשג'ברא מלהטט ומסחרר את הקורא באזכור משחקים שנדמה כי חלפו מן העולם – רוגטקה, טיארה, פורפרה, "הכה וברח" והניסיון של ילדי הכפר המשתוקקים לפיסת ים, לחפור בור עמוק, למלאו במים ולהשיט בין גליו סירות נייר – נדמה כי הילדות משתחררת מאזיקי הזמן.

אך הזיכרונות הבהירים והמפעימים ביותר קשורים במפגש עם המלה הכתובה, שירי הילדות והספרים שנצרבו בלבו. ג'ברא משחזר את הכמיהה שלו למחברת, את הפעם הראשונה שאחז עיפרון ביד לא מאומנת, לשונו טעמה את חודו והוא החל לכתוב. ג'ברא, בוגר אוניברסיטת קיימברידג', היה לימים מרצה לספרות אנגלית במכללת א-רשידיה בירושלים, בכיר מתרגמי שייקספיר, פוקנר ובקט לערבית. הוא חתום על עשרות ספרים בתחומי השירה, הפרוזה, המחקר, האמנות וביקורת הספרות (בעברית התפרסמה אנתולוגיה משיריו, "תלאובת השמש", 1998; סיפור קצר שנכלל באנתולוגיה "מעבר לאופק הקרוב", 1998; ונובלה מודרניסטית, "החדרים האחרים", שכונסה בקובץ נובלות פלשתיניות, שהוכתר בשם דומה (2001).

באחרית דבר מבהיר ד"ר עאדל מנאע כי תמונות הילדות של הימים היחפים שמחיה ג'ברא מרכיבות את אחת מיצירות המופת של ז'אנר האוטוביוגרפיה הפלשתינית. לדבריו, ג'ברא, שידע כי סיפור חייו הפרטי הופך עם כתיבתו לנדבך חשוב בהבניית הזיכרון הקולקטיווי של הפלשתינאים, בחר לחדש ולגולל את סיפור חייו כדרך שכותבים רומאן. בניגוד לכותבי זיכרונות ואוטוביוגרפיות כדוגמת אדוארד סעיד ("עקור: לא מזרח לא מערב"), ח'ליל אלסכאכיני ("כזה אני, רבותי"), רימונדה טוויל ("מעצר בית: סיפורה של אשה פלשתינית") ואחרים – ספרו של ג'ברא אינו מוכתם באירועים פוליטיים וכבוש בעובדות היסטוריות. ג'ברא מתמכר לתיאורים טהורים של החוויה האנושית של ילדותו ואינו מזהם ומעכיר את מימיה המשביעים אותו בערוב ימיו. יחד עם זאת, הוא מקפיד לזרות רמזים עמומים, הרוחשים תחת הסגנון המאופק שאימץ ויוצרים מתח בין הילדות הפסטורלית בבית לחם ובירושלים ובין המלחמה שפרצה ב-1948. כך למשל, הוא כותב, "לא ידעתי ששלולית (הדם) הזאת, מקץ שנים מעטות, עתידה להתרחב ולהתפשט ולהטביע בתוכה את העולם כולו".

בשירו "כפריים, ללא רעה" ("למה עזבת את הסוס לבדו", הוצאת אנדלוס), מקונן מחמוד דרוויש על חווית הגירוש: "גם אנו עלינו למשאיות… / אבל לא היינו שרויים בפחד. כי ילדותנו / לא באה אתנו. הסתפקנו בפזמון: עוד נשוב / בעוד רגע קט אל ביתנו", וג'ברא ממחיש גם הוא כי הילדות שלא באה אתו, הילדות שנעזבה בארץ הולדתו, לא נעקרה ממקומה הגיאוגרפי ומהלב, ויש בכוחה להשיב את נפש העקור או לפחות להרוות את געגועיו.