ינואר 2002, רמאללה – יערה שחורי על "מצב מצור"

ינואר 2002, רמאללה

מאת יערה שחורי, וואלה!, 2.4.03

בתחילת השבוע צוין בישראל (או שמא בפלסטין, תמונת התשליל של ישראל) יום האדמה. כתמיד, אם עסקה בכך התקשורת הישראלית היא התמקדה בעיקר בשאלת המהומות – האם יום האדמה יעבור בשקט, ללא "התפרעויות", מבלי שהמיעוט הערבי "ירים את ראשו". כלי תקשורת רבים פשוט בחרו להתעלם מקיומו. אבל יום האדמה אינו יום של "מהומות" ריקות מתוכן. זהו יום פוליטי שנקבע כיום של הפגנות ושביתה כללית של הציבור הערבי בישראל כמחאה על הפקעת אדמות מידי ערבים בגליל. ביום האדמה הראשון, ב-1976, נהרגו שישה אזרחים ערבים על ידי המשטרה. בימיה הראשונים של האינתיפאדה הנוכחית שוב נהרגו אזרחים ערבים, בעודם מפגינים. המחאה הפלסטינית נתפשת כאן כלא לגיטימית. כמהומה שיש לרסנה.

דרוויש הוא לא משורר של מהומות. בספרו החדש הוא כותב, בלא חמדה, את ומתוך המצב. זוהי מחאה של הקיום, של ה-היות, מול מי שמנסה להרוג, למחוק ולהשתיק את הקול המבקש להוסיף ולחיות. הסמיכות בין יציאתו לאור בעברית של ספרו החדש של דרוויש לבין יום האדמה נדמית כלא מקרית. הסכסוך האלים והשלכותיו חוזרים במלוא עוזם בספרו החדש. אכן, "המצב", כפי שנוהגים פה לתאר תקופה של אינתיפאדה-כיבוש מחדש של השטחים- פיגועים-אבטלה, נמצא במוקד ספרו. אך הוא מסרב להשאירו בגדר "מצב" שלא ניתן אפילו לכנותו בשם. דרוויש אומר בנחרצות – זהו מצב מצור. פוליטי מזה אין. המשורר שכתב בעבר כי מולדתו היא מזוודה, כותב ב"מצב מצור" (אנדלוס) על מולדת ניידת הרבה פחות. דרוויש חוזר לדבר על האדמה הקונקרטית ופחות על האדמה האסורה לו, המופקעת, זו שמתגעגעים אך לא מגיעים אליה.

בעמוד שפותח את מחזור השירים נכתב "ינואר 2002, רמאללה". זהו הכאן והעכשיו. דרוויש, הגולה הנצחי, נודד אל תוך המציאות הקשה בשטחים וכותב מתוכה. הוא אינו חוזר הביתה – כי לא שם ביתו. הכפר שלו, שאינו יכול לשוב אליו, מוקם בגליל. ישוב יהודי נבנה מעליו. מה, אם כן, הוא עושה ברמאללה? נדמה שמקומו שם אינו מוחלט, הוא אינו בן המקום, אך הוא בן העם. הוא אינו מתוך הבית אך גם אינו הזר. דרוויש הוא משורר פלסטיני חשוב ונערץ, אך חי מחוץ לפלסטין. הסתירות האלה מתקיימות ומעשירות את כתיבתו המורכבת. אך נדמה שבספרו החדש מדובר בדבר אחר. הפעם דרוויש קורא עצמו אל הדגל וזאת מבלי לאהוב דגלים. מבלי להאמין בדגל. מיקומו שלו ככותב ומיקום ספרו בזמן ומרחב קונקרטיים, בתוך לבו המדמם של הסכסוך, הופכים אותו למגויס. הוא מגייס את עצמו לכתוב את ימי הכאב והייאוש אך עושה זאת בכורח, כמעט בכפייה עצמית. הוא מבקש למצוא את התקווה מתוך המצור, אך בעיקר לנסות לכתוב מתוכו את הזמן שחולף אך כמו עומד במקומו. כיצד מעבירים את זמן המצור, בין זיכרון לשכחה? במשחק שש-בש? בדפדוף בעיתון? בהימצאות בכוונת החיילים? בשירה?

המצור הוא הקבוע. השירה אינה יכולה להזיז את אבני הגבול, את העוצר. באחד השירים בספר הוא כותב:
"כתבתי על האהבה עשרים שורות
ונדמה היה לי
כי המצור נסוג
עשרים מטר לאחור…"

אך רק נדמה. המצור אינו זז ואינו נסוג. הדובר פונה אל נמענים רבים בספרו – אל המשורר, אל מבקר הספרות, אל הלילה, אל רוצח, אל המוות – אך לא אחד מהם יסיג את המצור. "מולדת עוד מעט תפציע", חוזר דרוויש וכותב, אך אותו "עוד מעט" הולך ונמשך, והשחר החדש אינו עולה.

"הכאב
הוא: שגברת הבית לא תולה כביסה
על החבל, ומסתפקת בנקיון הדגל"

דרוויש עצמו מעדיף להיות משורר של כביסה אך שר על הדגל. הוא מתגעגע אל ימים בהם ניתן, מבלי לחטוא למציאות, לכתוב על הכביסה, על היומיום. אך הימים מחייבים אותו לבנות מרסיסים של מציאות מילים של מצב הולך ונמשך של ייאוש. הוא אמנם משתוקק אל חיים שלא מסומנים רק על ידי המצור, אך כותב את ההמתנה, את היגון והשכול. דרוויש הוא משורר של אנשים ומחכה ליום בו ניתן יהיה להוריד את הדגל. הוא פונה אל הישראלים – אך רואה רק חיילים. השיחה שלו עם השאהידים גם היא שבורה, חסרת תקווה. אך למרות המצור הוא מבקש להיות. להתקיים. לחיות.

"מצב מצור" הוא ספר חשוב עבורנו, פואטית ופוליטית. הופעתו בעברית מחייבת אותנו לעמוד מולו ולראות מה אנו עושים במצור הזה. האם אנחנו לצידם של הצרים או הנצורים? האם אנחנו מסוגלים לראות בכלל את המצור המוטל על השטחים? "מצב מצור" קורא לנו לקחת אחריות על היות המצור ועל עצמנו. זהו מכתב שנשלח מפנים הכיבוש. אסור לנו לסרב לקרוא אותו.

לינק למקור באתר "וואלה!"