"לא חיפשתי מעבר לאופק את בתולות הנצח"
מאת אריאנה מלמד, ynet
11.3.03
רמאללה, ינואר 2002. כוחותינו צרים. מחמוד דרוויש כותב פואמה. זה מה שהוא יודע לעשות טוב יותר ממשוררים רבים אחרים. דרוויש הוא יוצר מוערך מאד בכמה וכמה תרבויות שהתוודעו לשירה הלירית שלו, ששואבת את עוצמותיה מנקיון ופשטות של דימויים, מקול מינורי-לכאורה אבל איכשהו ענק ואוניברסלי, מן התמטיקה הכי בסיסית בשיר: אהבה, געגוע, גלות. כישראלים, אנחנו אחראים לגלות. את כפר הולדתו של דרוויש החרבנו ב-1948. בכוונה אני נוקטת כאן לשון פעיל ורבים, כי הכפר לא "הוחרב" סתם כך, ותושביו לא "נמלטו" סתם כך. נחוצה יושרה פוליטית מסויימת כדי לקרוא את "מצב מצור", והיא מתחילה בנטילת אחריות שלנו למעשינו ולמילותינו.
כבר לא לומדים את דרוויש
הגלות השנייה, בבגרותו, התרחשה כשדרוויש הבין כי לא יוכל עוד לחיות בישראל מבלי ששלטונות הבטחון למיניהם יבקשו אחריו ביום ובליל. הוא בחר שלא לחזור מפני שלא היה יכול אחרת. הוא התקבל בחיבוקים ובאהבה בכל מקום שמטה אש"ף שכן בו. ב-1982 איתרע מזלו להיתקע בביירות. כוחותינו היו צרים על העיר, ואנחנו לגמרי אחראים – בין שאר עוולות שניתן לזקוף לחובתנו – לענות ולפחד, לייאוש ולשבר, שהובילו לכתיבת יומן-ביירות מדהים בכוחו. הספר תורגם לעברית וראה אור ב-1989, בשיאה של אינתיפאדת האבנים. היו אז קולות ששאלו למה צריך בכלל לתרגם, והיו קולות כאלה – מינוריים – גם כשראו אור קבצי השירה שלו בעברית. ואחר-כך, בפרץ זמני של אופטימיות, היה שר חינוך שסבר כי יש ללמד את שירתו בבתי ספר עבריים ולא לחכות עד שהפלסטינים ילמדו את "אל הציפור" ורק אחרי זה נראה.
כל המהלכים הללו שייכים לימים אחרים. דרוויש כבר אינו חלק מתוכנית הלימודים. בעריהם ואל בתיהם מכוונים תותחי טנקים, וכשהם יורים, הם לא יודעים ולא רוצים להבחין בין אויב לבין מי שסתם רוצה להגיע לערוב ימיו בשקט. בערינו ואלינו מגיעים רוצחיהם, והם לא רוצים להבחין.
אבן התכלת או אוטובוס מעוך?
ינואר 2002 , רמאללה נצורה כיוון שמישהו חושב שיש להראות לערפאת מה זה, ואותו מישהו שוכח שגם הוא וגם דרוויש כבר מתורגלים היטב בחווית המצור, וזה לא מה שישתיק את קולם הפוליטי, או השירי – או זה שמעורב, כמו בפואמה "זמן מצור".
"החיים / החיים במילואם / החיים בחסרונם / מארחים כוכבים שכנים / נטולי זמן / ועננים מהגרים / נטולי מקום. / והחיים כאן / תוהים: / כיצד נשיב אליהם את החיים?", שואל המשורר בפתח הדברים. מצור אינו זמן של תקווה, למרות ש"כשתפציע המולדת" הוא צמד מלים חוזר. מצור אינו זמן לסליחה ולחסד. במצור, מדברים ישירות אל הצרים. הנה כך: "אתם העומדים במפתן – הכנסו, / שתו איתנו קפה ערבי / (אולי תרגישו שאתם אנשים כמונו). / אתם העומדים במפתני הבתים / צאו מהבקרים שלנו, / שנהייה בטוחים שגם אנחנו / בני אדם". אין ישיר ואין פשוט מזה, אבל זוהי רק התחלה של כאב וזעם מתעצמים וגואים, כי כמה פרקים לאחר מכן פונה דרוויש ישירות אל רוצח, וכותב לו כך: "(אל רוצח:) לו התבוננת בפני הקורבן / והרהרת, היית נזכר באמך בתא / הגז, היית משתחרר מחכמת הרובה / ומשנה את דעתך: לא כך תושב הזהות".
ועד כאן, בשבתי כשמאלנית, בהכירי באחריותי לעוולות הכיבוש בעצם העובדה שאני חייה כאן ומשלמת מסים, ולא חשוב כמה אפגין או אכתוב או אפעל – עד כאן אני יכולה לקרוא. כי אחר כך, בחלוף עוד כמה פרקים של ייאוש וציניות מן הייאוש, ופחד טהור וזעם מוצדק לחלוטין וקינה על מה שאבד ומה שעוד יאבד – יש שיר שאינני יכולה לקרוא, מפני שאין בו אמת ואין בו יושר, והוא צובע את כל הפואמה מחדש בצבע שמסמן את גבולות ההבנה שלי. הנה הוא:
"השהיד מבהיר לי: לא חיפשתי מעבר לאופק / את בתולות הנצח, הרי אהבתי את חיי / עלי אדמות בין אורן לתאנה, אך / הדרך לחיי הייתה חסומה,/ וחיפשתי אחריהם בדבר היחיד שהיה לי – / דם בגוף אבן התכלת". גוף אבן התכלת, בשבתי כישראלית קוראת עברית, הוא שקר. הגוף הנכון הוא זה של אוטובוס מעוך. הדם לא שייך לשאהיד לבדו, אלא לקורבנותיו. השאהיד הוא רוצח. נקודה.
רוצח הוא רוצח
מאז 1982 בכירי המשוררים העבריים מתגייסים בלהט הקרבות לגילויים של זעם כלפי עוולותינו ואמפתיה כלפי מי שניצב מצידו השני של תותח הטנק. אפילו עד כדי נסיון (מצמרר, מבעית וחולני) לכתוב מתוך נפשו של שאהיד הגיעו, לפחות בטקסט אחד של דליה רביקוביץ'. ייתכן שתחושת האחריות הפוליטית מובילה עד כאן, וייתכן עוד שצריך להציב לתחושה זו גבול ברור, כזה שמתבקש מאליו בשל מכת-הקור הפתאומית שתוקפת את הקורא אחרי נסיון רציני להזדהות.
אי אפשר, בימים האלה, להיות ישראלי וגם לגלות אמפתיה נאורה למעשיו של שאהיד. אי אפשר לקרוא שיר כזה, שמדבר מגרונו של רוצח פוטנציאלי ומבקש מאיתנו רק חמלה, רק שנבין עד כמה חייו היו רעים כדי שנבין שהוא קץ בהם, מפני שזהו שקר. לא בחייו קץ השאהיד, כי אם בחיינו שלנו.
הוא רוצח, ומשוררים שמגלים הבנה עמוקה כלפי רוצחים לא יגורו במדף הספרים שלי. אין בי די נאורות כדי לקרוא אותם. לא עכשיו, לא אחר כך, כשיגיעו הימים שדרוויש חולם עליהם. גם לא כאשר כל אוייביו, כפי שהוא כותב, ילמדו לקרוא בשירת הג'היליה. זו שירת האהבה והמלחמה הפרה-איסלמית. מתוכה אני מבקשת להזכיר לדרוויש, מומחה גדול בשירה זאת, את שירו של זוהייר, את הפסוק שאומר כי המלחמה איננה אלא מה שלמדת על אודות המלחמה. ואולי, בעצם, עדיף שישוב ל"דיוואן אל חאנסה", אוסף שיריה של תומאדיר בינת' עמר, משוררת בת המאה השביעית שידעה היטב כי חרוז הוא כמדקרת חנית, שנשארת אחרי שאומר-החרוז הלך. "דם בגוף אבן התכלת", נו באמת.
אולי, שנים רבות אחרי שתפציע המולדת של דרוויש ובנינו ילמדו שירה ג'הילית מתורגמת ובניהם ילמדו שירת ימי ביניים עברית מתורגמת, אולי אז אפשר יהיה לשוב ל"מצב מצור" ולקרוא בו מתוך הריחוק השמור למבקרי ספרות. יש באחד הפרקים פנייה אל מבקר היפותטי שכזה ובקשה: "אל תנתח את דברי בעזרת כפית / או במלכודת ציפורים". כישראלית, אני לא יכולה לעסוק בטקסט הזה, כאן ועכשיו, בכלי ניתוח כלשהם. ספק אם מישהו כאן יכול. ספק גדול אם מישהו צריך.
"מצב מצור" מאת מחמוד דרוויש, מערבית: מחמד חמזה ע'נאים, הוצאת אנדלוס, 95 עמ'