קינה על דור שהושחת ואיבד את ילדיו – רונית מטלון על "יאלו"

קינה על דור שהושחת ואיבד את ילדיו

מאת רונית מטלון, "הארץ"

אליאס ח'ורי. תירגמה מערבית: מלי ברוך. הוצאת אנדלוס, 317 עמ', 87 שקלים

צריך להתחיל אולי מהשורה התחתונה, אם אכן יש כזאת: "יאלו", של הסופר הלבנוני אליאס ח'ורי, בתרגומה היפה של מלי ברוך, הוא ספר שובר לב ולפרקים מהפנט ביופיו, והלוואי ותחול עליו ברכת הדרך וייחלץ מאותו גורל מדכדך של שכחה אדישה שגוזר קהל הקוראים הישראלי על רוב רובה של הפרוזה הערבית המתורגמת (על השירה הערבית לא מדברים: היא מקיימת יחסי שכנות טובים עם השירה העברית כמעט באותו פרבר נידח).

אם נוטלים למשל את רשימת רבי המכר בתור ראיה למשהו, מבחינים מיד שוואריאציה נוסח אפגניסטן על דיאט קוקה קולה, כמו "רודף העפיפונים" של חאלד חוסייני, זוכה לאהדה עצומה, ואילו אף אחד מספרי הפרוזה הערבית המרתקים שפירסמה הוצאת "אנדלוס" (השם המדויק ביותר שניתן לסדרת ספרים בשנים האחרונות) לא מתקרב אפילו למועדון גחמני וצפוי כאחת זה. ההסבר ל"לא" המהדהד של קהל הקוראים הישראלי כלפי הספרות הערבית הוא כמובן מורכב (ומורכב, למדנו, "הוא צד אחר של שלילי") ובכל זאת, אולי כדאי להאיר לפחות פן אחד שלו שללבי, לפחות, מדבר מאוד.

הנה הסתכלות שהציע הסופר המנוח דן צלקה, ושתוקפה, כמדומה, לא פג: "הבעיה הערבית, כפי שהיא מוצגת בתחום הפומבי שלנו, בפורומים שונים (…) כמה כל זה משמים, סתמי וחדור משוא פנים מכל סוג, וביניהם אותו סוג משוא הפנים החמור של המאה העשרים: תרגום כל הרגשות, כל האינטואיציות, כל הכמיהות אל התחום הפוליטי, התחמקות מלהיות אנושי במסווה של אילוצים פוליטיים (…) כי הרי זה ברור, אין אנו מוצאים את הערבים מעניינים, אין הם חשובים כשלעצמם, איננו ששים אליהם, לא בחיים ולא בדמיון, אין הם בעינינו מהנים".

כל זה בלי ספק נכון, אבל האם אותו "משוא פנים חמור של המאה העשרים" כלפי האחר הערבי, אותו משוא פנים (מהימין, מהמרכז ומשמאל) המתרגם בלי שהיות את כל הטווח העשיר של המנעד האנושי לקטגוריות פוליטיות, האם אין הוא חל גם על "האחר" בעצמו ועל מה שהוא יוצר בתור תעודת הזהות של עצמו, היינו, ספרותו? זה, בעצם, מה שהעסיק אותי כשקראתי את הרומן העז ו"המהנה" בלשונו של צלקה ("מהנה" במובן שנתינה אמיתית ולא מזויפת מצד סופר היא מהנה) שכתב אליאס ח'ורי: האם וכמה מרחב חירות של האנושי במובנו הרחב והעמום ביותר מותיר ח'ורי לגיבורו יאלו, הנער הגבר שכל חייו ותפיסת זהותו טבועים בחותם המצמית של מלחמת האזרחים והזהויות בלבנון?

נדמה לי שבספרו זה, יותר מאשר בפרויקט הספקטקולרי שלו "באב אל-שאמס" שעסק בנכבה, תוהה ח'ורי על אותם גבולות נזילים וחמקמקים של האנושי, כשתהייה זו משוללת ממד של התלוננות ותלונה, פוליטית או אחרת. בזאת אין כוונתי לומר שהספר משולל עמדה פוליטית, לפחות במובנה הרחב (סופרים כמו ח'ורי אינם יכולים להחליט על האינסטינקט הפוליטי הטבעי שלהם, בדיוק כשם שהם לא יכולים להחליט על גובהם) אבל העמדה הזאת, באורח כה יוצא דופן, היא נטולת מרירות.

אין טיפה אחת של מרירות מצדו של המחבר או מצד הגיבור שלו, יאלו, אף לא באחד מעשרות הקטעים האכזריים, הפיוטיים או הנואשים שהספר מלא בהם, מה שמותיר בקורא בתום הקריאה איזו חוויה לא לגמרי מובנת, כאילו פגש משהו טהור, מישהו טהור. הרוך העצום הזה שהספר מלא אותו, רטט החרדה של חיים שבירים שנהיה משהו כמעט ענוג, קשורים אולי לעובדה שאת הדפים האלה כתב האבא ולא הלוחם: זהו האב המדבר מגרונו של הסופר על "הילד", על דור הבנים, ולא של האב על עצמו, על פליטות דורו ועל קשיי הלב והזעם שגוזרת הפליטות.

לכן נותן ח'ורי ליאלו, גיבורו הצעיר, מה שלא יכול היה לתת לעצמו ולבני דורו: גבריות מהוססת, רכה עד כדי התפוגגות, מבולבלת, לא אידיאולוגית, שמבקשת בגמלוניות עיוורת את תקנתה בגאולה הרוחנית, מבלי שתדע אפילו לאיית מלים אלה עד הסוף.

סיפורו של יאלו (קיצור של דניאל) הוא בעצם סיפור תולדותיה של חקירה: משטרתית, משפחתית, נפשית, חברתית ומטאפיסית. יאלו, לבנוני נוצרי במחצית השנייה של שנות העשרים לחייו, נתפס ומואשם בהכנה ובהפעלה של מטעני חבלה (נגד מי? בעד מי? לא לגמרי ברור ואולי לא לגמרי חשוב) ובעיקר, בסדרה של מעשי אונס ושוד של זוגות המתייחדים במכוניותיהם בחורשה הסמוכה לחווילתו של סוחר נשק, שבה הוא משמש כשומר. מי שמסגירה את יאלו לידי המשטרה היא שירין אהובתו, שנפלה קורבן, לפחות לפי גרסתה, לאחד ממעשי האונס שלו בחורשת המכוניות הסהרורית. יאלו נדרש על ידי החוקרים לכתוב את עדותו "המלאה", את סיפור חייו העמום שנהיה שם נרדף לסיפור פשעו, העמום לא פחות. הארכיטקטורה של הרומן איננה אלא רצף הנוסחים שכותב יאלו לסיפור הזה, לדרישת החוקרים הבלתי מרוצים שמענים אותו (איזה שיעור מדהים באקספרסיוניזם מעביר ח'ורי בקטעים האלה!) ושולחים אותו שוב ושוב לכתוב מחדש.

בזיקה העמוקה שמעמיד ח'ורי בין המלה, אקט הכתיבה, לבין ייסורי הגוף והנפש (יאלו מזדכך בעקבות הכתיבה והייסורים החוזרים ונשנים, ואתו הטקסט) הוא הולך על ספו של משל נוצרי מאוד: הממד השלישי שהוא נותן לגיבור שלו יאלו, הוא ממד דתי, כמעט משיחי, של ישוע החוקק על בשרו ונוטל על עצמו בעצם להיות הארובה של הסבל, האכזריות והנוראות של מלחמת האזרחים בלבנון ולדעתי, גם של נוראות המלחמה בכלל. אלא שח'ורי רק צועד על ספו של המשל ולא מועד לתוכו, במובן זה שאין רגע אחד ברומן שבו הוא זונח את מסירותו ומחויבותו לדמות הקונקרטית שלו, ליאלו. במלים אחרות: ח'ורי נמנע מלשעבד את הדמות הפצועה והרוטטת של יאלו לתימה הנוצרית, והסימבוליקה הדתית היא זו שנובעת מהגיבור שלו, ולא להיפך.

זהו גם המקום שבו הפרספקטיבות של המושיע ושל הנער יאלו נפרדות, פונות לדרכים שונות ואחרות: ישו יכול וגם אומר בתוקף רב "אני"; יאלו של ח'ורי מבטא בקושי עצום מלה זו, ומרגע שהיא יוצאת מפיו, מיד היא נכתשת לאבק כשעל חורבותיה קם איזה "אני" אחר, רופף לא פחות.

לפיכך, הגיהנום הילדותי והמסוכסך של יאלו איננו בדיוק נעוץ בקושי לספר את הסיפור הנכון, העובדות הנכונות, מורשת הזיכרון הנכונה, אלא במי מספר את הסיפור, של מי הפרספקטיבה, מי ה"אני": לפני שתהיה "בשורה" צריך הלוא מישהו מובחן שימסור אותה. וכך, מפיו של גבר צעיר חסר קירות פנימיים – ספק לוחם חסר מעצורים, אנס ושודד קר מזג, ספק נער חלש ומאוהב המנוצל על ידי מקצועני מלחמה ומקצועני ארוס – נפרש פסיפס הזהויות המשפחתי והחברתי המרוסק, שהוא עצמו מתקשה לקרוא עוד לפני שהוא מתקשה לכתוב: האב הביולוגי העלום שנטש לאחר לידתו; האב הפוטנציאלי שהוא המאהב החייט הגאלנטי של אמו גאבי, זה שהוצא להורג "במלים" על ידי הסב הכומר ("כהנא" בסיריאנית); הסב בעצמו שהוא האב המוחלט, שהיה פעם רצף, נהיה "כהנא" ולמד בדבקות סיריאנית תוך שהוא מכחיד את זהותו הכורדית; האם שבולעת מי ים בטקסי התקדשות של הסב ומתבוננת שעות בפניה הנעלמות במראה, ושמפניה נמלט יאלו לפריס, עוד זירת השחתה פיסית ורגשית, שם אוסף אותו אליו סוחר הנשק הלבנוני לשמור על חווילתו.

מה שמעביר ח'ורי בעוצמה רבה בכל האפיקים הסיפוריים שבהם נע הרומן שלו הוא ההכרה שפרימתה של הזהות (הרגשית, המינית, הלאומית האתנית) בדיוק כמו כינונה, הם תהליכים שכרוכה בהם אלימות לא נתפסת, דמיונית כמעט, שממנה אפשר לשאת עיניים רק אל המוחלט המטאפיסי: רק אחרי שמושיבים את יאלו בלב התופת עצמו, על "כס המלכות" (שהוא בקבוק שפייתו שבורה) הוא טועם את טעם גאולת הפיוס והחסד עם חייו ועם סיפורו. ח'ורי מפקפק בגאולה הזאת אבל הוא מוכרח לתת אותה לגיבורו יאלו לאחר שנגזלה ממנו (בידי בני דורו של ח'ורי) הגדולה שבתקוות: התקווה למשמעות ולקיום שיש עמו משמעות.

הגזל הזה הוא המלחמה: חוסר הפשר, השקר והסבל שבמלחמה, שמשמעם הפקרות, גנגסטריזם בתחפושות אידיאולוגיות, שערוריה של האנושי. יאלו ו"הלוחמים" לפי ח'ורי אינם אלא חבורה של נערים אבודים, מנוצלים בידי בעלי כוח, שמשחקים בלהיות רמבו כשהברוטליות המועצמת שהם קורבנותיה ומחולליה כאחת הופכת להיות עבורם באורח מבעית אופציה רוחנית כמעט, דבק של האישיות ושל ההיסטוריה.

אין הברוטליות יכולה "לפתור" או להדביק באמת את הזהות הפרומה, אומר ח'ורי, אלא רק למכור אשליית רגע של עיקרון מארגן. לא לחינם הדפים האנטי מלחמתיים ביותר בספר, אלה שנכתבו בדיו מודגשת, הם היוקדים והכעוסים ביותר: "הוא בן למלחמה שמעולם לא שיקרה כי מעולם לא אמרה כלום. בן ארבע-עשרה נכנס למחנה, ושם למד איך לא לאמר כלום. המלחמה כיסתה על הדיבור בדיבורים, המלים היו נושרות ארצה כקליפות בננה, והאנשים החליקו עליהן. גם השקים היו כמו מסיכות, הם הסתירו הכל (…) לימים גילה שהדיבור עצמו חובש מסכה, אבל זו, זו כבר פרשה אחרת שתלווה אותו כשיכתוב את סיפור חייו, בפקודת האדון החוקר".

אבל לח'ורי, צריך לזכור, שלא כמו ליאלו, יש לא רק חוב של משמעות כלפי הזהות הפרומה, אלא גם חוב של אשמה: הוא, אחרי ככלות הכל, האב. טעות לראות בחזרתיות של נוסחי הסיפור של יאלו רק אילוסטרציה לרעיון הפוסטמודרני ש"אי אפשר לספר את הסיפור". החזרתיות הזאת היא החזרתיות של שירת המקונן. בלשון דימויים עדינה ואכזרית כאחת כתב ח'ורי קינה על דור שהושחת ואיבד את ילדיו, ועל הילדים בעצמם.

ספרה האחרון של רונית מטלון, "קרוא וכתוב", ראה אור בהוצאת הספריה החדשה

לינק למקור באתר "הארץ"