"שירים" מאת טאהא מוחמד עלי * מערבית: אנטון שמאס. הוצאת אנדלוס. 224 עמ'

מאת: ראובן מירן, המלצות לסוף השבוע, "הארץ"

יבשות שוקעות, ממלכות נעלמות, מדינות נחרבות, אבל האדם לעולם נשאר, והזיכרון הוא הנשק היחיד העומד לרשותו במאבק מול עצב החיים, החרדות ועוולות הקיום, הערובה האולטימטיווית לעצם אנושיותו.

לא כל יום זוכה הקורא הישראלי למתנה מבורכת כזאת. אסופת השירים הרטרוספקטיווית של המשורר הנפלא והנחבא אל הכלים הזה, המתורגמת בכישרון רב לעברית במהדורה דו-לשונית מוקפדת להפליא, היא טיפה נדירה של יופי נופי ואנושי בארץ מתכערת והולכת.

שיריו הפשוטים לכאורה של מי שעל פני השטח הוא סוחר מטבעות עתיקים בשוק בנצרת, אך מתחת לרמץ המבט העצוב בעיניו יוקדת מדורה של חלומות על ארץ וזמנים שהיו ואינם, הם גם סיפורים טעוני עוצמה אנושית כובשת לב שהוא דולה מהזיכרון.

טאהא מוחמד עלי מתבצר עמוק בתוך הזיכרון שאינו מרפה ממנו. שיריו מבטאים את התמצית האנושית ביותר של ארץ הדמעות הזאת שכולנו חיים בה, דמעות של עצב ושמחה שהיסטוריה אדישה מהלה אלה באלה. המשורר אינו טוען לאמת מוחלטת ואינו מנסה להיות ל"שופר פוליטי". בקנאות ראויה להערצה הוא מקפיד לשמור על קולו האישי-החרישי, ובכך הוא משיג אפקט של צעקה אילמת שאין חזקה ממנה.

השירים האישיים האלה, החפים מכל זיוף, מוכיחים שאם הפטריוטיזם הוא מפלטו של הנבל, הרי השירה האמיתית היא מפלטו של המשורר שהתברך בגדולה שבמתות האל: היכולת לתרגם תמונות ורגשות באמצעות מלים ולאפשר לקורא באשר הוא אדם – ערבי או יהודי – לגעת בתחושה של עוצמה מטהרת.

"אנחנו לא בכינו בשעת הפרידה", הוא כותב, "שכן זמן לא היה לנו ולא דמעות, ובכלל, לא היתה פרידה. אנחנו לא תפשנו ברגע הפרידה שהיתה זו פרידה, אז מנין יבוא הבכי? אנחנו לא נשארנו ערים ולא נימנמנו בליל הגירוש. אותו לילה לא היה לנו לילה, לא היתה אש ושום ירח לא עלה. אותו לילה איבדנו את כוכב הצפון" (מתוך "לא היה ולא נברא").

טיפה נדירה של יופי אנושי.

לינק למקור באתר "הארץ"