גיאוגרפיה של מילים
אריאנה מלמד, ynet
20.2.02
באב אלשמס. שער השמש. כמו "באב אל ואד / לנצח זכור נא את שמותינו", גם לצד השני במלחמת השחרור יש זכרון והיסטוריה, טרגדיה וגורל פוליטי מסובך מאין כמוהו, ואם אי אפשר להבין את זה – באמת שלא כדאי לטרוח ולקרוא ב"באב אלשמס", רומן ענק של הסופר הלבנוני אליאס ח'ורי.
אנחנו לא מגיעים ליצירה ספרותית כאנשים חסרי פניות, כאסתטיקנים גמורים שערכי מוסר ואידאולוגיה זרים להם. ספרים מרתיחים את דמנו, מלהיבים אותנו, מקוממים אותנו – איש איש וסיבותיו. אין טעם להסתתר כאן, ובכלל בביקורת, מאחורי איזו איצטלה מזוייפת של שלטונו הבלתי מעורער של השיפוט האמנותי הקר על הטקסט. וכן, "באב אלשמס" עוסק בנכבה. ב-1948, שעבור דרי מחנה פליטים לבנוני היא שואה. נראה אתכם משכנעים אותם שהם טועים.
שמיכת טלאים של זכרונות
מהי מהות החוויה של הפליט? שימור קרעי זכרונות שלו ושל אחרים: לפעמים נסיון פאתטי לתלות את התקווה לימים טובים יותר בסימבולים זעירים, בחפצים, בריטואלים – בדיוק כמו שעשו יהודים במשך אלפיים שנה בהצלחה מסחררת בזוכרם את ציון.
מחנה שאתילא לא זר לזכרון הישראלי. זו הגיאוגרפיה הריאלית של הספר, מחנה ובית חולים, שבו אחד, יונס, לוחם מובס ומהפכן פלסטיני, מוטל כצמח. הגאוגרפיה הדמיונית שלו היא זכרונות מפלסטין: היא תקווה לסוג מסויים של תיקון: היא גיאוגרפיה של מלים בלבד.
כיוון שיונס משולל כוח דיבור, נמצא בספר הזה ח'ליל. "כאן יא מא כאן", בתבנית סיפורי האגדה הערביים, פירושו "היה או לא היה". הגבולות שבין מעשה האמנות הבדיוני המודע לבדיה לבין יצירת חזיון "ריאליסטי" מטושטשים כאן בכוונה, ולא מעט מתוך הרמוניה בין קשיחות ה"אירוע" לגמישותו של "הסיפור", לפיכך ח'ליל – בין אם הוא רופא ובין אם לאו – מספר ליונס האילם את סיפורו – סיפורם, ומתוך הסיפור הפרטי, ססגוני כמכיתות זכוכית שבורות שקרן שמש נושקת להן, יצמח אט-אט מרקם, מארג, שמיכת-טלאים של זכרון קולקטיבי, של נסיון לכתוב היסטוריה של מובסים, של כאב וחמלה, זעם וצער, תקווה ורחמים.
געגועים לאנטון שמאס
אליאס ח'ורי הוא יליד 1948. זהו הרומן התשיעי שלו. על דש העטיפה נכתב כי הספר ראה אור במלאת חמישים שנה ל-1948. כן, הוא עמוס סימבוליות. בדיוק כמו שכל אפופיאה ישראלית אודות חיי הקיבוץ עמוסה סימבוליות, רק שאנחנו, בהיותנו חלק מן הסימבול, לא ממש מרגישים בקיומו. עבורנו זה מרקם החיים הטבעי.
על הדש חתום אנטון שמאס, שאני מתגעגעת עד מאד לקול הספרותי שלו, ליושרתו האינטלקטואלית החפה מסנטימנטליות מזוייפת, לתרגומים המצויינים שלו. לפעמים, בגלל הגעגוע, אני שבה וקוראת ב"ערבסקות" שלו, רומן-זכרונות גאוני. אין הרבה כאלה בספרות העברית. בסוף הדברים כותב שמאס, כי "באב אלשמס הוא הוכחה לכך שהספרות יכולה לנחם את שני הצדדים". ובכן, לא היום. לא מחר. ובכלל לא, אם לא ירצו שני הצדדים לקרוא ולהבין.
באב אלשמס, אליאס ח'ורי, מערבית: משה חכם. עורך: אנטון שמאס. הוצאת "אנדלוס".