אפשר, אפילו כאן
איתמר בן-כנען, תרבות מעריב
26.4.02
באחת הסורות האחרונות בקוראן, בשורת אחר הצהריים, נאמר: "נשבע אני בשעות של אחר הצהריים כי בני אדם סופם אבדון". ואכן, חיים אנו כרגע באחר צהריים אובדני שכזה. מעין שעת בין ערביים קודרת שההיסטוריה, יום רחוק אחד, תניח באיזו מגירה בצד ותעבור הלאה. האפוקליפסה, בכל מקרה, לא תבוא. היא לא תבוא כי היא כבר היתה כאן מזמן. "באב אלשמס" של הסופר הלבנוני אליאס ח'ורי ממחיש תחושות אלו ונותן להן ביטוי פיוטי עד כאב. החיים שאחרי האפוקליפסה. אפוקליפסה במובן של טבח עם, לדוגמה. שואת יהודי אירופה או הנכבה.
הוצאת אנדלוס, שלקחה על עצמה את התפקיד הבלתי אפשרי כמעט של הבאת הטקסטים החשובים של הספרות הערבית העכשווית אל הקורא העברי, עשתה זאת שוב. והפעם בגדול. ממש בגדול, תרתי משמע. למה משימה בלתי אפשרית? קודם כל, המצב. המצב הזה, שבטרמינולוגיה המופרכת שלנו הפך למין שם קוד המכיל בתוכו כל כך הרבה ולא כלום בו זמנית. המצב הזה שהורג אותנו ושאנו הורגים אותו. המצב. באופן כללי קשה לקרוא את "באב אלשמס". על אחת כמה וכמה בימים אלו. "באב אלשמס" הוא מפה לירית, או אם תרצו, אפוס פואטי, המצייר את מפת הארץ הזו כפי שמעולם לא הכרנו אותה (או לפחות לא רצינו להכיר). זהו סיפורו של יונס, הידוע גם במספר כינויים נוספים כמו אבו סאלם, עז אלדין ובאב אלשמס, דמות הרואית, מגיבורי המאבק הפלשתיני, השרוע בתרדמת בבית החולים אלג'ליל שבמחנה שאתילה, ועל ח'ליל, הסועד אותו (עד כמה שניתן לסעוד צמח) ומספר לו ולנו את סיפורו שלו, של יונס ושל שאר הפליטים של 48'.
חוויית הקריאה של "באב אלשמס" כמוה כחלום. הספר כתוב כמעין פואמה ענקית בפרוזה, אבל יכול להיות שזו פשוט שפתם של בני דודנו: שירית במהותה, מתנגנת, עוטפת, נוגעת. הו, איך הכתיבה הזו נוגעת. כמו מחטים מתחת לציפורניים. הכתיבה של ח'ורי יפה וכואבת בו זמנית. יופי נורא. וכמה קשה כישראלי ממוצא יהודי (ואצלי זה אכן רק עניין של מוצא. פרט לברית מילה שנכפתה עלי וחיבתי לקרעפלך, קניידעלך וצימעס, אין לי וליהדות ולא כלום) לקרוא את הדברים הללו. את תיאור מעשי הטבח, הגירוש, ההשפלה, ומאידך את תאוות החיים וקידוש האהבה שהיא מנת חלקם של גיבורי הרומן הגדול הזה. "באב אלשמס" (שער השמש) כשמו כן הוא. "באב אלשמס" הוא חלון אל תרבות כל כך קרובה ורחוקה, אל זכרונות שהדחקנו, אל עבר משותף שמעולם לא למדנו באמת. ובכל זאת, זהו אינו ספר שכולו פוליטיקה או חשבון נפש מוסרי. לא. "באב אלשמס" הוא קודם כל חוויית קריאה מהנפלאות שאדם יכול להיתקל בהן במהלך חייו. כן. עד כדי כך. הכתיבה של ח'ורי לא תופסת את הקורא בצוואר וגוררת אותו בכוח לאורך 540 עמודי הספר, אלא נוטלת את ידו של הקורא בכף ידה הרכה והפיוטית כל כך, וכאילו לוקחת את הקורא לרחיפה על שטיח מעופף. השטיח הזה הוא הסיפור של יונס והעם הפלשתיני, המסופר לנו מפיו מפיק המרגליות של ח'ליל, הרופא שאיננו רופא ממש. בעמוד 32 אומר ח'ליל: "סבתי היתה אומרת שכשאנחנו מתפללים, אנחנו פורשים את מילותינו כמו שטיח על הארץ, ואני פורש את מילותי כדי שאתה תתהלך עליהן". כאן פונה ח'ליל אל יונס ואל הקורא, כאילו להבהיר לנו שאליאס ח'ורי פורש ספר זה כשטיח על הארץ הזו, כדי שנתהלך על מילותיו ונדע את סיפורו. את סיפורם של הפלשתינים וסיפורנו שלנו. ואכן, עם סיום הרפתקת הקריאה הזו נראה כי הדברים ברורים יותר משהיו, ובעקבות הכאב של הידיעה בא גם מזור התקווה. האהבה. והיא נמצאת כאן, במקום הזה, למרות שכבר מאה שנה קשה מאוד למצוא אותה בפיסת האדמה הזו. אבל היא כאן. מתחת לכל אבן, עץ ושיח היא נמצאת. "מה יפה האהבה, אבו סאלם! מחר נשיר ונחיה את האהבה מחדש" (עמ' 54), אומר ח'ליל לגופו המשותק של יונס ולנו. אפשר, אפילו כאן, לשיר את האהבה מחדש.
עכשיו אעשה מעשה קצת לא יפה, אולי אפילו נפשע, ואצטט את דברי הסיום של הספר. למה? אני פשוט מוכרח. מי שלא רץ וקונה את הספר הזה אחרי שיקרא דברים אלו, שאללה ירחם על נשמתו. וכך, לא משנה באיזו קונסטלציה, מסתיים הספר: "אני עומד. הגשם חבלים נמשכים בין שמיים לארץ, ורגלי שוקעות בבוץ. אני מושיט את ידי, נאחז בחבלי הגשם והולך, הולך, הולך" (עמ' 543). כך גם אני, נאחז בחבלי השיר של הרומן הזה והולך, בתקווה להגיע למקום אחר, לזמן אחר, יפה יותר.