בַּאבּ אלשַמְס – המולדת החבויה

מאת סמי שלום שטרית, מוסף "הארץ ספרים"

13.3.02

לא תמצאו את בַּאבּ אלשַמְס (שער השמש) על המפה הישראלית, ולא משום שנמחתה מעל פני האדמה כמו כפרים רבים בכיבוש אלג'ליל על-ידי הישראלים. בַּאבּ אלשַמְס הוא שמה של מערה בגליל בפאתי  הכפר דֵיר אלאַסָד, מקום מפגשם של הגיבור יונס השב מן הקרבות ואהובתו נהילה היולדת את ילדיו בפלסטין הכבושה. הישראלים לא הצליחו לשים ידם על בַּאבּ אלשַמְס אשר הפכה להיות המולדת הסודית בלבם של האהובים וילדיהם – הכפר הפלסטיני הנסתר שמעולם לא נכבש, כי מעולם לא היה שם, אלא נוסד אחרי 48' על-ידי אהבה, פרידה, ערגה וסיפורים אינסופיים. שַמְס הוא גם שם אהובתו של ח'ליל הגיבור-המספר, אשר גם היא חומקת מכולם, מהישראלים, מהגברים שהשפילו אותה, מהמיתוסים הלאומיים ומהסטריאוטיפים השוביניסטיים עד שהופכת ללוחמת ללא חת ונעשית מיתוס בעצמה.

בַּאבּ אלשַמְס ושַמְס הן קרני האור בהן נאחז ח'ליל המספר כשהוא הולך וטובע בים הייאוש, ובאותה עת הן ים הייאוש עצמו, כי עם מותן כבר אין בהן ממש פתח של תקווה. הטלטלה החריפה הזאת בין ייאוש לחלום, היא קצבו של הרומן הזה שגם רגעי הצחוק הלא מעטים בו, מצליחים להעלות בעיני דמעות של עצב איסופי.

אליאס ח'ורי בוחר להתחיל את הרומן במוות ולסיימו במוות, ואין הסוף אלא ההתחלה וההתחלה סוף – "בראשית היה המוות", אומר המספר בפרפרזה כואבת על סיפור הבריאה. ח'ורי מספר את סיפורו של העם הפלסטיני לא כנביא מראש הר גלילי נשגב ולא מתוך כגיבור מלחמה בכיכר עיר פלסטינית משוחררת; אלא באופן גאוני, דווקא לאוזניו האטומות של גיבור לאומי נשכח במיטת חוליו, ושבעצם כבר אינו חולה וגם אינו ממש חי, באמצעות מספר שבור לב שאינו נביא ואינו גיבור, ד"ר ח'ליל, רופא שאינו באמת רופא, בבית חולים אלג'ליל שאינו ממש בית חולים ואינו באמת בגליל, אלא במחנה הפליטים שאתילה, שכבר אינו ממש מחנה.  אחרי הטבח והמלחמות דומה המחנה לבית קברות גדול, בו גם החיים חדלו באמת לחיות, כשמתו מלותיהם הדואבות: "כשהדיבור חדל להיות חדש וטרי, כשהמלים מעלות עובש בפה ונפלטות ממנו משומשות, כבויות ומתות, הכל מת" (עמ' 471).

המחבר חרד לגורלן של המלים יותר מכל, חרד לסיפור ולדיבור האינסופי שמייצרים את הזיכרון, אשר הוא המולדת החזקה יותר מכל אדמה כבושה. לכן הוא מעצב מספר שהוא דברן כרוני, שתפקידו לדבר, שגם בצבא השחרור הפלסטיני הוא הופך קצין פוליטי שתפקידו לדבר ולדבר, להציל את הזיכרון ולייצר את התודעה, "כיוון שמטרתנו אינה שחרור האדמה בלבד, אלא גם שחרור האדם" (עמ' 56). אך האדם המשוחרר בהכרח מספר כדי לייצר את המולדת שאיננה, להמציא אותה כל יום מחדש: "האם אתה סבור שנוכל ליצור את מולדתנו על יסוד הסיפור העמום הזה? ומדוע אנחנו צריכים ליצור אותה בכלל? אדם יורש את מולדתו כפי שהוא יורש את שפתו – מדוע זה אנחנו, מכל עמי העולם, חייבים להמציא את מולדתנו יום-יום מחדש, שאם לא כן יאבד הכל ואנחנו נשקע בשינה נצחית" (עמ' 384).

נאמן למצוות המחבר, מחלק ח'ליל את מלאכת הסיפור בין כולם, כל הגיבורים והגיבורות העושים את הפרטים ופרטי הפרטים של הטרגדיה הפלסטינית. ח'ליל המספר הראשי רק מעביר את המיקרופון ביניהם, והסיפורים נארגים ומתפוררים ושבים ונארגים לכדי רב-סיפור גדול. ברגעים רבים כבר לא ברור מי מספר על מי בתוך רשומון מעגלי טבול בדם ודמעות, שמן זית ואור, עד שקורא נוטש את המעקב אחרי המיקרופון ונכנע לקלחת סיפורי הכאב והמספר כמו נעשה מקונן קולקטיבי בשלל קולות וזוויות, עד שהרומן הופך לפואימה עוצרת נשימה על-פני 543 עמודים, חמישים שנה וארץ אחת אהובה וקרועה. ח'ורי, מספר פוסט-מודרני ביקורתי ומשוחרר, מוותר מראש על הנרטיב האחד, כי הוא יודע שמספר אחד יקרוס תחת המשא הכבד הזה: "אני פוחד מהיסטוריה שאינה מכירה אלא סיפור אחד. להיסטוריה יש עשרות סיפורים שונים, אבל כשהיא קופאת בסיפור אחד, היא מובילה אך ורק אל המוות." הוא מזהיר מפני ההיצמדות לנרטיב הישראלי כסיפור נגד: "אסור לנו לראות את עצמנו בראי שלהם בלבד, כי הם אסירים של סיפור אחד, כאילו שסיפור אחד צמצם והקפיא אותם." (עמ' 301-302).

כך נרקם האריג המטולא הזה בשלל סיפוריהם של נשים ואנשים קטנים, המצטרפים יחד לסיפור ענק, בלתי ייאמן לפעמים בכאבו, גדול מן החיים, לפחות גדול מחייהם של הישראלים, המסרבים להקשיב ומקשיחים את לבם שהולך והופך לאבן, שסופה להתנפץ. אפילו יונס הגיבור מבקש לנצור יותר מכל סיפורי הגבורה, דווקא את מסעותיו המסוכנים מהגליל הלבנוני אל אהובתו נהילה בגליל הפלסטיני לעוד ביקור חטוף של שכרון אהבה ופרידה.  נהילה שנולדת מחדש שבע פעמים, בפעם השביעית היא, דווקא היא, פורצת את מסך השתיקה שלה ומציבה מול סיפורי הגבורה שיונס לוחש על אוזנה במערת בַּאבּ אלשַמְס, את סיפור היום-יום הפלסטיני בישראל, סיפור הישרדות מטורף ועמוס חלומות בהקיץ אבל מציאותי. יש גם סיפורי מפגש לא שגרתיים, כמו אם-חסן, המיילדת של הכפר,  שחזרה אחרי שנים לבקר את ביתה בגליל ומוצאת שם יהודיה מביירות המבכה את היום בו עזבה את בירות. קללה: האחת מבכה את ביתה השדוד וזו ששוכנה בו לעולם לא תרגיש בבית. סיפורי הכאב תמיד טמונים בפרטים הכי שוליים, וגם כאן אינם מדלגים על עצי הזית האהובים המפוצצים ונעקרים, על הכבשים והתרנגולות הנהרגות עם בעליהן, על המים ועל האוויר. ח'ליל הגיבור-מספר נספג בתוך הסיפורים ומספריהם, בוכה ונושם אותם, מתאהב בדמויות ומתחיל לחיות אותן ולדבר בקולותיהן. יותר מכל הוא מעריץ את הנשים ואת כושרן לשאת ולהוליד את הזיכרון מדור לדור ללא לאות, בעוד הגברים נהרגים, משתגעים או נאלמים כאבן. זהו ניסיון נואש להחזיק את אינספור קצות הרשת האנושית הזו מבלי להרפות לרגע – סיפורה של הגלות הפלסטינית.

ד"ר ח'ליל האנטי גיבור המלנכולי שהוא למעשה אח עדין נפש המאוהב בלוחמת משוחררת, לאחר שמאבד אותה ואת כל עולמו, הוא מתמסר כל כולו לגיבור הלאומי המת-חי יונס, מטפל בו ומאריך את חיו בסיפורים ומנסה להוליד אותו מחדש, קורא לו אבי ובני חליפות ומבטיח לו סוף שכולו טוב. הוא מתקשה לוותר על גיבורו ובעצם על חלום המהפכה אשר לדידו מתה עם הסכם אוסלו, לכן הוא נאחז בו וחוסה בצל גבורתו המוטלת כמו צמח. הוא מבטיח לו "שהסוף תהיה לו דמותו של גבר שנעלם בפתח מערת בַּאבּ אלשַמְס," אבל בַּאבּ אלשַמְס המולדת החבויה מתה ואהוביה מתו עמה. נותר ח'ליל –  גבר גלמוד באמצע שנותיו אבל בסוף ימיו, בוכה על קברו הטרי של אביו-גיבורו והשמים אין בם שמש, אבל הם לפחות בוכים יחד אתו.

בַּאבּ אלשַמְס הוא סיפור מטונימי של פלסטין כולה באמצעות הגליל, כפי שהציונים מספרים את סיפורם באמצעות העמק. למה הגליל? כי שם הייתה ארץ פלסטינית לחלוטין ללא יהודים כמעט, כי שם היו עץ הזית והכפר, המעין ומרחבי האדמה, הצאן והבקר, הים והדגים, המסגד והכנסייה. כי בגליל היה הכיבוש ברוטלי יותר מכל מקום אחר. ההוראות שניתנו לצבא הישראלי היו לחסל, לגרש, למחות ולמחוק, ואם תרצו מעין פתרון סופי לגליל. ח'ורי מצליח במשימה הבלתי אפשרית הזאת – להחיות את אלג'ליל המיוהד והמושכח, דווקא מתוך סיפורי פליטיו הטבוחים והמנודים בפאתי בירות. כמובן, הופעתו של הספר בעברית בתרגום השוטף של משה חכם, היא שמעצימה את ההצלחה הזו ועל כך ראויה הוצאת אנדלוס ויעל לרר העומדת בראשה לכל שבח.

ואיני יכול לסיים בלא הערה אישית – לפני כשנה פגשתי בניו-יורק את מחבר הרומן אליאס ח'ורי, סופר לבנוני שנולד בגלות ב-1948, ובגיל 19 הצטרף ללוחמי הפת"ח אף שאינו פלסטיני. בהמשך נפצע באחד הקרבות. ישבנו עם חברים משותפים בבית קפה ודיברנו על הייאוש והתקווה של הארץ הקרועה הזאת. תוך כדי שיחה הגענו לביירות 1982 והוא שאל אם הייתי שם, כלומר כחייל בפלישה הישראלית. כן, אמרתי במבוכה ובושה גדולה. אבל הוא חילץ אותי ממבוכתי והתלוצץ על כך שלפחות מזל שלא נפגשנו שם… גם אני שמח שלא נפגשנו שם דרך כוונות הרובה, ואנו נפגשים כאן על-פני גשר מלים של תרבות. אף-על-פי-כן, לא יכולתי להימנע במשך כל השיחה אז וקריאת הספר היום (כשברקע חיילי צה"ל כובשים את מחנות הפליטים מחדש), מתחושת החטוטרת שצמחה לי על גבי, שכל חיי תלך איתי.