עבד לעבר שחלף ולעתיד שלא ילבש צורה ברורה
מאת אלמוג בהר, "הארץ"
18.5.07
אלטייב צאלח נולד ב-1929 בכפר בצפון סודאן, בן למשפחת מורים לדת האסלאם, התחנך בארצו בבית ספר קולוניאלי, אחר כך באוניברסיטה של חרטום, וגלה ללונדון ב-1953, שלוש שנים לפני שארצו זכתה בעצמאות. ספרו הראשון, שקיבץ כמה סיפורים קצרים ואת הנובלה "זן מתחתן", ראה אור ב-1962. הרומאן "עונת הנדידה אל הצפון" פורסם ב-1966, ואילו את "בנדרשאה" פירסם צאלח בערבית בשני חלקים, ב-1971 וב-1976; מלכתחילה התכוון לכתוב לו חמישה חלקים, אך מעולם לא כתב את שלושת החלקים החסרים. לאחר סיום "בנדרשאה" השתתק צאלח ליותר מעשור, וב-1989 חזר לכתיבת ביקורות ספרותיות וכן מאמרים פוליטיים בעיתונות הערבית בלונדון. רק פעם אחת חזר לכתיבת פרוזה, בעקבות בקשת "אל-אהרם" המצרי לכלול סיפור קצר שלו באנתולוגיה שנערכה ב-1993.
במוקד שלושת ספריו של צאלח, אשר ראו אור בתרגומים עבריים, נמצא הכפר הסודני וד חאמד השוכן על ברך הנילוס. כאשר קוראים בשלושת ספריו כיצירות נפרדות, מתבלט "עונת הנדידה אל הצפון" האנטי-קולוניאלי, שהיה למייצג קולו של דור שלם בעולם הערבי, ואולי בעולם השלישי כולו. אבל קריאה רצופה בשלושת הספרים לפי סדר כתיבתם מדגישה דווקא את איכויותיהם של הספרים הראשון והאחרון. בסופו של דבר, שלושת ספריו של צאלח הם בעצם ספר אחד, שאפשר לתת לו את הכותרת, כהצעתו של חוקר הספרות ואיל חסן, "מחזור וד-חאמד" (או אולי "הטרילוגיה של וד-חאמד"), והוא אחת מיצירות המופת הגדולות והחשובות של המאה העשרים.
והרי כמה סיפורים יש לו לאדם? במקרה הטוב אחד, וב"בנדרשאה" מסתיים סיפורו האחד של צאלח ושל כפרו הספרותי וד-חאמד וגיבוריו. "בנדרשאה" הוא למעשה רומאן על הידלדלות אפשרויות הכתיבה של סופר, ועל הגעת הסופר אל רגע השבירה של הסיפור ואפשרות הסיפור. בבנדרשאה חוזר מחימיד, אשר היה המספר גם ב"עונת הנדידה" ובסיפורים הקצרים, אל כפרו לאחר שנים של חיים בעיר הבירה, ומצהיר: "אני רוצה לחזור אל העבר, לימים שהאנשים היו אנשים והזמן היה זמן" (עמ' 70). חברו מנוער של מחימיד, מחג'וב, שהיה ראש הכפר והזדקן והובס, אומר לו: "כבר הרבה זמן לא היית בכפר" (עמ' 11), אבל מבטיח: "עוד תשמע ותראה כאן כל מיני פלאות" (עמ' 12).
בני הכפר, בני דורו של מחימיד, מזהים בשאלות הרבות שהוא מפנה אליהם רצון לאסוף את הזיכרון ולהעלותו על הכתב, והם מרוצים מכך: "מיום שחזר לוד חאמד, לא הפסיק לחקור ולשאול, כאילו הוא מתכוון לכתוב את ההיסטוריות" (עמ' 113), וסעיד עשא אלביתאת מכריז: "הדברים שהשמעתי אני באוזני מחימיד לא יסולאו בכסף ובפז! תיזהר, מחימיד, שלא תשכח אותם כשתתחיל לכתוב!" (שם).
אפילו אלטאהר וד אלרואסי, אשר צחק בתחילה על שובו של חברו ואמר: "מה כבר יש לו לעשות בכפר העלוב הזה. יותר טוב לו במקום אחר" (עמ' 11), בסופו של דבר מבקש לספר למחימיד את סיפורו: "אומרים שהזקנה מתירה את הלשון, ומה נשאר עוד בחיים חוץ משבת אחים גם יחד. בוא ואגיד לך משהו… כל הזמן הזה שמרתי את הסיפור בלבי ורציתי לספר למישהו… לא למחג'וב… רציתי מישהו שיש חמלה בלבו ויש לו הבנה, שיודע קצת, וקצת נעלם ממנו… מישהו כמוך, מחימיד…" (עמ' 121-122). מחימיד, שהוא גם בן הכפר אבל גם זר לו, אשר מכיר את אורחותיו אך גם את אורחות העיר הגדולה, הוא הנמען האידיאלי לסיפור, אשר אולי יצליח להשיב לו את שלמותו ומשמעותו. אלטאהר מתלונן על הרדיו שלא נותן מנוחה וממלא את ימי הכפר בדיבורים, אבל בסופו של דבר הוא מקווה שהדברים אשר יכתוב מפיו מחימיד, אולי יושמעו גם הם ברדיו, ו"מי יודע? אולי ילמדו מזה משהו" (עמ' 122).
אבל מחימיד לא יצליח להפוך את הסיפורים הרבים המסופרים לו לסיפור אחד, אשר ישיב ולו לזמן קצר את העבר, כי בזמן שהוא לא היה בכפר, גם הכפר השתנה, ואין פתרון בשיבה פשוטה אל נקודת המוצא. המציאות שבורה בכל מקומותיה, בעיר ובכפר, והזיכרון שעל פיו "בוד חאמד הייתי מאושר. ביום עבדתי בשדות ובלילה שרתי באוזני הבנות" (עמ' 69), גם אם הוא נכון, אינו יכול להחזיר אותו אל האושר בוד חאמד. מחימיד הוא בן לדור אשר ביקש את הקידמה והמודרניות, אבל בעצמו רצה להישאר בכפר ולהיות חקלאי. בלחץ סבו יצא אל האוניברסיטה, לח'רטום ולונדון, ולפקידות הממשלתית: "הכל הלך הפוך… סבי רצה שאהיה אפנדי, ונעשיתי אפנדי. כשנעשיתי אפנדי רציתי להיות רופא, ונעשיתי מורה… אמרו לי, תעבוד בח'רטום. בח'רטום אמרתי להם, תנו לי ללמד בנים, אמרו לי, תלמד בנות. בבית הספר לבנות אמרתי להם, תנו לי היסטוריה, אמרו לי, למד גיאוגרפיה. ובגיאוגרפיה אמרתי להם, תנו לי ללמד על אפריקה, אמרו לי, למד על אירופה" (עמ' 67-70). על ילדיו אשר נותרו בעיר אין אנו שומעים הרבה, והוא מצהיר בצער ובאירוניה: "את הבנים לקחה הממשלה… ואת הבנות לקחו האפנדים. בסדר גמור. הם נכנסו לעולם המכוניות והמקררים והדרגות. אם ירצו לבוא, ברוכים הבאים. ירצו להישאר שם – בבקשה, שייחשבו למתנה שהענקתי לעידן החירות, הציוויליזציה והדמוקרטיה" (עמ' 71).
הכפר איבד את כפריותו, ושוב אין יושביו יכולים לומר בתמימות מפוכחת של חיים קשים: "כל חיינו עמל ודלות, אבל אנחנו שמחים בחלקנו, ולבנו מכיר טובה… חיינו, נתיבם ברור מן העריסה עד פי קבר" (עמ' 86). הכפר ניסה להיות עיר ואבד בתוך בליל הניסיונות: "הכל ניסינו, ולא עזר… גם רפואה עממית וגם רפואה פרנג'ית" (עמ' 14), וכך: "משהו מוזר קרה לנו, משהו שלא הבנו איפה הוא מתחיל ואיפה הוא נגמר. ילדינו קמו נגדנו. בתי הספר שהתרוצצנו והזענו והתייגענו בהקמתם הוציאו לנו ילדים שמדברים אלינו מגבוה" (עמ' 43). את החמורים החליפו ג'יפים, וכפי שלונדון הגיעה לח'רטום, ח'רטום הגיעה לוד חאמד, והקולוניאליזם הבינלאומי התחלף בקולוניאליזם לאומי, שאינו שונה במידה רבה מנקודת מבטו של הכפר הנידח. במקביל העיר, הבנדר, איבדה את עירוניותה, והפוליטיקה, השאה, השחיתה את מידותיה, ובהתרסקותה שוב אין היא הבטחה למרכז של ציוויליזציה.
צאלח, שנע בחייו מן הכפר אל העיר רק כדי לספר בעיר את סיפור הכפר, סיפר בראיון על התשוקה למצוא "כפר בצורת עיר, או עיר בצורת כפר". את ספרו השלישי תיאר כמעין ניסיון לארכיאולוגיה של מקום אחד, כניסיון להבין לפחות את תולדותיו של המקום האחד, שבו נולד האדם, ואת זיכרונו, ולכתוב אותו בשלמותו בזמן שקדם לפירוק ולתבוסה. אחת הדרכים שבהן מנסה גיבורו של צאלח, מחימיד, ללכוד את זיכרון כפרו, היא ההתחקות אחר המשפחה המיתולוגית השוכנת ברקעו: דו-אלבית, הזר שפלש אל חיי הכפר, וצאצאיו בנדרשאה ומריוד, מתוך הבנה כי רק מיתולוגיזציה תצליח להעניק משמעות לעבר ולעתיד ולהווה הנקרע ביניהם. אבל ניסיון זה נועד לכישלון, מכיוון שהכתיבה, אשר נועדה מלכתחילה להביס את השיכחה, בסופו של דבר היא המובסת. בראיון ב-1985 התוודה צאלח על תחושתו, אשר אולי הובילה לשתיקתו הנמשכת, ולקטיעתו של "בנדרשאה", כי "הסופר הוא במובן כלשהו מיותר או עודף בעולמנו" (מצוטט אצל ואיל, עמ' 175).
"בנדרשאה" אינו ספר הנענה לקוראיו בקריאה אחת, ולאחר שקוראים אותו פעם אחת מן ההתחלה לסוף יש לקרוא אותו שוב מן הסוף להתחלה, כדי לאסוף את קצוות כל הסיפורים המוכלים בו ולחברם, ואז יש לקרוא שוב את שני הספרים הקודמים, שעמם מנהל הספר דיאלוג. חיפוש הצורות והשפה, מתוך המסורת הספרותית הערבית הקלאסית והמודרנית, נעשה מתוך תחושת דחיפות שנבעה מן ההבנה שהן הצורות הקלאסיות והן הצורות המיובאות לא הצליחו לייצג את ההווה הערבי, ולכן עירובן ושבירתן הם התקווה היחידה ליצור דבר מה שלם. באמצע ניסיון זה נאלם הכותב, שגם הוא כמו גיבוריו עבד "לעבר שחלף ולעתיד שלעולם לא ילבש צורה ברורה" (עמ' 51).
זכה אלטייב צאלח, אחד המועמדים הערביים המובילים לפרס נובל לספרות (לצד המשוררים אדוניס ומחמוד דרוויש), ועיקר יצירתו הספרותית תורגמה לעברית. שני גורמים איפשרו זאת: עקשנותה של הוצאת אנדלוס ומיעוט כתיבתו של צאלח. "עונת הנדידה אל הצפון", שתירגם טוביה שמוש, ראה אור בהוצאת "עם עובד" כבר ב-1973, ואילו במסגרת אנדלוס, בתרגומה של רחל חלבה, פורסמו "זן מתחתן" (2001), ועתה "בנדרשאה". בזכות המהפיכה של אנדלוס התרבו הרומאנים הערביים המודרניים המתורגמים מערבית שבידי הקורא העברי בערך פי שניים. ההצלחה הגדולה של אנדלוס טמונה בכך שהיא העבירה את התרגום מערבית מן המצב המדגמי, המקרי, אל יצירת מרחב מורכב של יצירות ערביות מודרניות בעברית. מעתה לא כל יצירה המתורגמת מערבית צריכה "לייצג" את התרבות הערבית, או את מה ש"הערבים" חושבים על ישראל, אלא, כמו במקרה דנן, יכול הספר כלל לא לעסוק בישראל. ועתה הגיע הזמן, בעקבות התרבות התרגומים מן הערבית, כי תתורגם לעברית גם ספרות מחקר וביקורת על הספרות הערבית המודרנית, למשל על אלטייב צאלח.