בנדרשאה הוא חידה שאינה מבקשת פתרון

מאת אילת שמיר, "הארץ ספרים"

12.12.06

הגלות, אומר המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש, היא סוג של מבט לאחור. סוג של חסר וכפילות: גם כשנדמה לך שאתה צועד קדימה, אתה בעצם מתקדם לאחור. גם כשנדמה לך שאתה נוגע בעצמך, מתברר לך שנגעת בזר, הזר שנהפכת להיות. במובן הזה הגולה היא סוג של משקיף: זר שמשקיף על זרותו, על עברו שהותיר מאחוריו, על חיי היומיום מתוך הזמן הקודם שממשיך לחיות בו, גם אם הוא רחוק אלפי מילין מן המקום שקיים את הזמן הזה. הגולה, כותב דרוויש, הוא זר שמשקיף על צלו שלו שבא ממרחקים, צל המתהפך לנגד עיניו ל"שני צללים הנפתחים ונסגרים" (דרוויש, "ערש הנוכרייה", עמ' 24).

ניסיונותיהם הספרותיים של יוצרים גולים, ערבים-פלסטינים ישראלים לשעבר, כדוגמת מחמוד דרוויש או אנטון שמאס, לתאר ולדבר את הכפילות הכפויה של "שני צללים הנפתחים ונסגרים", לוו תמיד בטעם הנפסד של האובדן; אובדן הבית, אובדן הזהות או אובדן השפה. בחלק מן היצירות גזר האובדן סוג של קינה פנימית (רוב שיריו היפים של דרוויש נגועים בקינה הזאת וגם רוב יצירתו הכאובה של שמאס לפותה בה). במקביל הולידה הגלות גם סוג של חירות חדשה: היכולת להתבונן לאחור ממקום גלותך על המורשת הפואטית מבית, זו שתפארתה בעבר הקדום, והיכולת לבחון אותה מחדש בעיניים מערביות, ולהכליא אותה אל תוך תבניות פואטיות חדשות. והגלות, הלא משמעה בדיוק זה: מרחק וזמן, זמן ומרחק, נדידה בלתי-פוסקת בין שתי טריטוריות תרבותיות.

לא הייתי נדרשת לדרוויש ולשמאס אלמלא תוארה ב"בנדרשאה", ספרו העדין, החכם והמפוכח של הסופר הסודאני הגולה, צאלח אלטייב, תבונת המרחק שבגלות: הגילוי מחדש של המוכר שכפה עליו המבט המופנה לאחור. אלטייב, שנולד בסודאן בשנת 1929, גלה מארצו למערב בשנת 1953, שלוש שנים לפני שקיבלה סודאן את עצמאותה (1956), שנתיים לפני שנולד אנטון שמאס (1955), ובשנים שבהן כבר היה מחמוד דרוויש (יליד 1941) נער פלסטיני עקור, שנדד עם משפחתו מן הכפר ברוה הגלילי אל דיר-אל-אסד, וממנו אל הכפר ג'דידה ומשם למצרים, לבנון, קפריסין, ירדן וצרפת. באותן שנות החמישים מוקדמות החל אלטייב לכתוב, ובערבית; ודווקא באירופה הגשומה, הקרה והרחוקה, קמה ונתרקמה מחדש סודאן האינטימית שלו.

כמו בשני ספריו הקודמים שתורגמו לעברית – "עונת הנדידה אל הצפון" (עם עובד, 1973, תירגם טוביה שמוש), המתאר באמצעות בן-כפר סודאני השב לאחר שבע שנות גלות אל כפרו, את ההתנגשות בין תרבות הדרום-אפריקאי לבין תרבות הצפון-אירופאי; ו"זן מתחתן" (אנדלוס 2001, תירגמה רחל חלבה), שמתוארים בו חיי הכפר ודמויותיו באמצעות סיפור חתונתו של זן, שוטה הכפר – גם כאן, ב"בנדרשאה", משמש הכפר, וד-חאמד, נקודת-מוצא לשתי הנובלות שמרכיבות את הסיפור, ומתפקד גם כמיקרוקוסמוס אנושי.

הפרספקטיבה שאיפשר המבט לאחור אל מקום-המקומות, זה שלא התנתקת ממנו מעולם, מיתרגמת ומשתכללת ב"בנדרשאה" לתנועה בין שתי פרספקטיבות של זמן, המשתבללות זו בזו: זמן המחר וזמן האתמול: "לפתע השתבש כליל התואם ביקום, ואנחנו, בין ערב לבין בוקר, לא ידענו עוד מי אנו והיכן אנו עומדים בזמן ובמקום" (עמ' 19). שתי הנובלות, "דו-אלבית ו"מריוד", מוקדשות בהתאמה למי שמייצגים את "האתמול" ואת "המחר", לסב ולנכדו, אבל הן נמסרות בפקעת ספיראלית שמוחצת את ההווה הנתון בתווך, בין הזמנים ובין הדורות. ואולי מהטעם הזה קרא אלטייב ליצירתו: סיפור על היות האב קורבן לאביו ולבנו.

כמו בשרשרת הסיפורים החוזרים ומספרים ב"אלף לילה ולילה" את אותו סיפור גרעיני עצמו, גם כאן מומחש שוב ושוב בגרסאות שונות סיפור הופעתו של "בנדרשאה", הזר הפתאומי, שגח פתאום יום אחד מן הנילוס, בבלויי סחבות וחסר זיכרון וזהות, ונעלם אחרי שנים של שהייה בכפר בחזרה לנהר. בנדרשאה, הזר משום-מקום, ש"פניו לבנים ככותנה" (עמ' 89) ועיניו ירוקות, מגיח אל הכפר הנידח שעל גדות הנילוס "כמו עבד אלוהים" (עמ' 86), חף מזיכרון ומכוונות. פצוע רעב ועייף הוא מגיע ובני הכפר שמטפלים בו מעניקים לו שם חדש, דו-אלבית (אור-הבית), וגם דת חדשה וזהות חדשה. כמו שאר המוסלמים בני המקום גם הוא נדרש לעבור טקס מילה, ומאוחר יותר ניתנת אף לו בת המקום והוא נישא לבתו הפיקחית של אחד מנכבדי הכפר ומוליד את הדור הבא, שעתיד לשאת בתוכו את גן הזרות של אביו מולידו.

הריגוש העצום שמחולל בנדרשאה במקום הוא בעיקר ריגוש תודעתי, של מי שנדרשים לחשוב מחדש על עצמם: "באותו היום מצאנו משהו ואיבדנו משהו, ולא ידענו על מה ולמה אנו בוכים, אם על מה שמצאנו או על מה שאבד לנו (…) ודו-אלבית, הגבר הזר, יושב בקרבנו והוא מחובר לכל המתרחש" (עמ' 91).

המסע המיתי המעגלי של סיפורו, "כאילו סבב הזמן סיבוב ענק לאחור", מאפשר לאלטייב חירות וגמישות נראטיבית גדולה, שמזכירה לא פעם את כתיבתו של בורחס מצדה המשחקי (לא האנציקלופדי). העירוב הסגנוני של הטקסט נע גם הוא בין סוגות, ומכליא בין תבניות סיפור ערביות עממיות לבין משל פילוסופי מתומצת בחסכנות.

בתיאור המילייה החברתי של הכפר נעשית כעין הכלאה של ספריו הקודמים, והכפר על שלל דמויותיו שב ומופיע כאן שוב בטבעיות גמורה שמעניקה לקוראים תחושה של אינטימיות שמכבר; כאילו לא רק אני, המספר, אלא גם אתה, הקורא, כבר היית פעם אחת במקום הזה ופגשת את אנשיו, ועכשיו אתה שב אליו לביקור חוזר.

אז מיהו בנדרשאה הזה? בנדרשאה הוא חידה שאינה מבקשת פתרון. הוא זר ש"חלף ונעלם כחלום, היה כלא היה" (עמ' 98). בעצם קיומו הפקיע את הזמן המוכר: "הזמן הוא לא הזמן הזה ולא זמן אחר" (עמ' 116), ובלכתו הותיר אחריו תחושת צער ואובדן. במובן מסוים, רומז אלטייב, גם הוא עצמו מין בנדרשאה כזה; זר פתאומי שפרץ אל תוך עולמם של קוראיו, מחולל שינוי בדרך שבה הם רואים את עצמם, ואחר-כך שב ונעלם אל תוך הדפים המופלאים שמהם נולד.

ד"ר אילת שמיר מלמדת ספרות באוניברסיטת חיפה ובמכללת אורנים. ספר פרוזה מפרי עטה יראה אור בשנה הבאה בהוצאת עם עובד

לקריאת המקור באתר "הארץ"