"איפה אשים את הז'קט?" – אילנה המרמן על "שיק פוינט", לשריף ואכד

איפה אשים את הז'קט?

מאת אילנה המרמן, "הארץ"

.

"תרים את הסוודר.

ראיתי דברים כאלה בטלוויזיה, אבל לא תיארתי לעצמי שזה יקרה כאן, מול דלת ביתי. הרמתי את זרועותי. הוא הניף את הרובה.

- אמרתי לך להרים את הסוודר.

נאלצתי לציית… לא היתה לי ברירה. הרמתי את הסוודר. אבל היו כמה בעיות. קודם כל, הז'קט שלי עדיין כיסה חלק מהבטן ומהגב. ושנית, לבשתי חולצה מתחת לסוודר.

- תוריד את הז'קט, תרים את הגופייה.

עכשיו הסתבכתי. איפה אשים את הז'קט? אין שום סיכוי שאניח אותו כאן, על הקרקע הרטובה והמלוכלכת. אני מת על ז'קט ה'באלי' הזה… פניתי אל החייל: תוכל בבקשה להחזיק את הז'קט בזמן שאני מרים את הסוודר?

- אל תזוז. תכרע ברך ותרים את הבגדים.

הקול נעשה רם וכועס יותר. ניסיתי להסביר: אבל אני ז'אק פסקיאן, אני חי ממש כאן. אתה רואה אותי כל בוקר… לאשתי קוראים הנייה, והבנים שלי הם ראמי, אמיר, ו…"

הקטע הזה לקוח מאחד הטקסטים המלווים את הספר, שהצילומים והתקליטור המצורף לו הם עיקרו, הם ואולי גם השם הממזרי שניתן לו: "שיק פוינט. אופנה למחסומים ישראליים". שורה של דוגמנים יפי תואר מציעים על דפיו פתרונות לבעיה המטרידה את ז'אק פסקיאן. אילו היה לבוש כאחד מהם לא היה צריך לחשוש לז'קט שלו: גבו המחוטב, אם אמנם התברך כמותם בגב מחוטב, ובטנו השעירה והמוצקה, אם אמנם גם לו יש בטן גברית שעירה ומוצקה, היו נחשפים בקלות. למשל, בפתיחה מהירה של רוכסן ארוך התפור בחולצה מבנים ומאחור, או מבעד לפתח בצורת לב הקבוע בה, או דרך רשת עשויה ריבועים-ריבועים המפרידה בין חלקה העליון לחלקה התחתון, או על ידי גלילה מהירה של חזית החולצה וגבה באמצעות מתקן מיוחד שנתפר בה לצורך זה, ובמיני פטנטים מפתיעים אחרים, שבספר הם מוצגים בתצלומים, ובתקליטור – בסרטון וידיאו של כשבע דקות.

בסרטון מלווה את הדוגמנים הפוסעים לקראתנו מוסיקת טכנו רועשת. הם פוסעים בצעד מקצועני זה אחר זה לצליליה המתכתיים, דקי גיזרה ותמירים, פניהם רציניים, חתומים, ומבטם נעוץ היכן שהוא בנקודה לא-נודעת, קרובה או רחוקה, לעולם לא בצופה. הם נעמדים רגע, פונים מעט הנה והנה להציג את לבושם, אחדים מלטפים את העור הגלוי של בטנם, ואז סבים לאחור ובאותו צעד מתון, לפעמים בעיכוס קל של מותניהם, שבים אל מקומם על מסלול סמוי מן העין ומניחים למצלמה ולצופה לסקור את לבושם ואת חן גופם הצעיר מן הגב, עד שהם נבלעים בשחור שממנו באו. התצוגה הזאת נחתמת פתאום בסרטון בדממה שחורה, ואחר כך, בדממה הנמשכת, המביכה וכמעט צורמת את האוזן אחרי הצלילים המסוגננים שקדמו לה, מופיעים על המרקע שורה של תצלומי סטילס בשחור-לבן. הם מציגים גברים, יחידים או בקבוצות, שמערטלים את בטנם וחזם לעיני החיילים במחסומים הצבאיים, כל תצלום ושם המקום והשנה שצולם בהם: בית לחם, בית סחור, רמאללה, שכם, ג'נין, יריחו, 2000, 2001, 2002, 2003.

רוב המצולמים אינם צעירים וחטובים. יש ביניהם כחושים מדי ויש שמנים ובעלי כרס, ורבים כתפיהם שמוטות ויציבתם עקומה, אולי גם מכורח הנסיבות. ידי ההולכים אל החיילים מקובעות במקצת הצילומים בתנועות מגושמות, כמתלבטות איזו תישאר למעלה במחוות הכניעה המסורתית ואיזו תאחז בחולצה או בגופייה שלא תשוב ותישמט ותכסה את רצועת הגוף החשודה. את השחור שהקיף קודם לכן את הדוגמנים – ספק מבליט אותם ספק מאיים להטמיעם – מחליפות כאן פיסות של נוף וקיום אנושי עגום: דרך עפר או אספלט זרועה שלוליות, סורגים של גדרות, קוביות בטון וכלי רכב משוריינים, קנים של כלי נשק, וביניהם האנשים, אלה כאלה בעליבותם ובקלונם – גם הגברים המתערטלים וגם החיילים במעיליהם ובקסדותיהם.

איך מעכלים דבר שכזה? שאלתי את עצמי אחרי הצפייה בסרטון, שבשבע דקותיו טילטל אותי טלטלה הגונה מהפתעה משועשעת מלווה בפרצי צחוק משחררים אל תדהמה ומבוכה. ושבתי ושאלתי את עצמי את השאלה הזאת גם אחרי העיון והקריאה בספר, למרות הפרשנויות המעניינות הנמצאות באחדים מהטקסטים הכלולים בו. מה זה, גימיק? שנינה? הברקה שנולדה ברגע ורושמה יתפוגג אף הוא ברגע? ואולי בכל זאת יותר מזה? אולי ניצחון קטן של האמנות? ניצחון קטנטן של הטוב על הרע? של המדוכא על המדכא? אולי מתמלאת כאן במקצת – רק במקצת – משאלתו של עוד אחד מהכותבים בספר, בימאי הקולנוע איליא סולימאן ("התערבות אלוהית", 2002) "להפוך את המציאות על ראשה"?

ומאחר שהרושם לא התפוגג ברגע והניגוד החזותי (ובסרטון גם הניגוד הקולי) בין התמונות האסתטיות כל כך של תצוגת האופנה הסוריאליסטית ובין התצלומים הקשים מן המציאות בשטח, הוליד בי בהדרגה עוד ועוד מחשבות ותובנות – מאחר שכך, אני נוטה לבחור באפשרות השנייה: כן, יש פה יותר מסתם גימיק. יש פה אפילו אמירה מדויקת מאוד על טיבה של השליטה הצבאית הישראלית על כשלושה מיליון אזרחים פלשתינאים, על האבסורד המדהים, המגוחך והאכזרי כאחד, שנהיה חלק בלתי נפרד ממנה במציאות היומיומית. משיכת תשומת הלב – בכוח ההפתעה וההתגרות בהרגלי הקליטה החושית השגרתית – אל הגוף הפגיע, המכוסה והמגולה, היא שעושה את המלאכה.

העיניים המביטות בצילומים האלה מתבקשות לעשות את מה שעיני החיילים והחיילות מתבקשות שלא לעשות: לקלוט את האינטימיות האנושית, האישית, החשופה והלא-חמושה של מקצת ממאות אלפי בני האדם העוברים במחסומים האלה יומיום זה שנים ארוכות מאוד, הפוסעים על פני כלי ירי דרוכים ונטויים אליהם, על פני שוטרים וחיילים חמושים מכף רגל ועד ראש, שנועצים בהם עיניים מערטלות, רואות ולא רואות – כאילו אין להם לכל ההולכים האלה, מנער ונערה ועד זקן וזקנה, אלא זהות אחת ויחידה: של אויב, מחבל, פצצה מתקתקת.

הביטו בהם רגע בעיניים קצת אחרות – מבקשים, תובעים מאתנו הסרטון והתצלומים. עכשיו, אחרי שאולי שיחרר אתכם הצחוק מכמה תבניות ראייה וחשיבה מאובנות, ואולי אפילו רופף קצת את כבלי הפחד והעוינות, הביטו בהם וחשבו רגע לא רק על אנושיותם ופגיעותם שלהם כי אם גם על חולשתכם, אתם שמאחורי כל שכבות המדים והאפודים והפלדה, אתם שמחפשים לכם ביטחון מפני חגורות נפץ וסכינים בכליאתם של כל כך הרבה אנשים בתוך מבוך לא-נתפש של גדרות ומחסומים.

הביטו בהם ובאופנה הפרועה המגוונת של כיסוי וגילוי שמציעה להם, כביכול, בהתרסה מחושבת, יצירתו של שריף ואכד, ותמצאו אולי שהיא מגלה יותר מטפחיים בגופכם דווקא, חושפת את בשרכם ועורכם הפגיע שלכם עצמכם, שכל האבסורד הזה ההולך ומשתכלל סביבכם לא יוכל להגן עליו לאורך ימים. לא, הוא לא יוכל להגן עלינו: שעה קלה של בילוי מבדר ומדכדך כאחד במחיצת הסרטון והספר על צילומיו ומאמריו עשויה להביא עמה רגע של התפכחות שכזאת. אם כי למתי מעט, מן הסתם. ואולי אפילו יימצא איזה חייל שיחזיק בהשפעתה את הז'קט האלגנטי לאביהם של ראמי ואמיר בזמן שהאיש מציית לפקודתו ומרים את הסוודר במחסום שעל יד ביתו ביום סגריר – ויהפוך כך את המציאות על ראשה לרגע קצרצר אחד.

לקריאת המקור באתר "הארץ" לחצו כאן