אונס מתמשך
מאת ששון סומך, "המוסף לשבת" של ידיעות אחרונות
.
חנאן אלשיח', או מוטב: אלשייך, היא סופרת לבנונית ילידת 1945, שגדלה בביירות, אך שורשי משפחתה בדרום לבנון השיעי, וזה כחצי יובל שנים מתגוררת בלונדון. היא אחת הנועזות והמוכשרות שבסופרי לבנון וסופרותיה, פמיניסטית עזת ביטוי ובעלת מודעות רבה למצבה העגום של האשה בחברה הערבית. החוקרת האמריקנית מרים קוק הקדישה ליצירתה מקום נרחב בספרה "הקולות האחרים של המלחמה: סופרות על מלחמת האזרחים בלבנון 1975-1982", והעמידה אותה בשורה הראשונה של הסופרות שחוללו מהפך במערכת הספרותית של לבנון, דווקא במהלך מלחמת האזרחים. בעת שהגברים עסקו במלחמה ובפוליטיקה "חטפו", כביכול, הסופרות האלה את הבכורה בעולם היצירה הספרותית, שעד אז הוחזקה, כדבר מובן מאליו, בידי הגברים.
"הסיפור של זהרה" (שהופיע במקור ב-1980 ולא ב-1986, כפי שצוין בטעות) הוא רומאן שנכתב בעקבות מלחמת האזרחים, שהשתוללה במלוא רצחנותה במחצית השנייה של שנות השבעים של המאה החולפת. גיבורת הרומאן, זהרה, בדומה למחברת, צעירה תושבת ביירות, ממוצא שיעי דרום-לבנוני. היא בחורה מופנמת, אינה יפה במיוחד, שנאנסת על ידי צעיר ממכריה. הבחור אינו מבטיח לה נישואים, אך היא מקיימת איתו חיי אישות סודיים במשך זמן רב. לבסוף היא נוסעת לאפריקה לביקור ממושך אצל דודה אחי אמה, המתגורר שם. באפריקה היא נישאת ללבנוני מידידי דודה. נישואיה מתרסקים מייד כשהחתן מגלה שכלתו אינה בתולה. זהרה עצמה אינה מאפשרת לבעלה להתאושש מהלם גילוי ה"חרפה" ולעבור לסדר היום. היא שוקעת בדיכאון שיגעוני ומשתוללת. לאחר שהייה בסנטוריום, היא חוזרת לביירות ומתגרשת. הטירוף פוקד אותה מדי פעם, לאסונם של הוריה. מלחמת האזרחים פורצת, אך זהרה מסרבת לחזור לכפר הולדתה, תיבנין, לשם נמלטו ההורים.
בתקופה זו, בשיא המלחמה, היא נאנסת שוב, הפעם על ידי צלף איש מיליציה, שהתמקם על גג אחד הבניינים, משם היה מכוון את מקלעו לעבר ה"אויבים", כלומר תושביה הנוצרים של הסביבה. בעקבות האונס הזה מתחילה זהרה להגיע מדי יום ביומו, בכוחות עצמה, לגג ומקיימת עם הצלף יחסי מין חפוזים ונעדרי סיפוק על מדרגות הבית, יחסים של ייאוש וכניעה, שהם היפוכה הגמור של המחאה שהשמיעה קודם לכן בקולי קולות, נגד הריגת בני אדם חפים מפשע בשל הבדלי דת ואמונה. לכאורה, היא התכוונה מלכתחילה לעצור את הצלף ממלאכת ההרג ולהעסיקו באהבהבים, שהם למעשה אונס מתמשך. אולם בשלב כלשהו, בתום אחד ממעשי האונס היומי, היא מהרהרת: "לא היתה לי תשובה בשבילו. המשכתי להסתכל עליו. לראשונה שאלתי את עצמי מה אני עושה כאן, זרוקה באבק ובלכלוך? למה אני שוכבת כאן? לפני שהגעתי הוא היה עסוק בבחירת הקורבן הבא, ואחרי שאלך ימשיך לחפש את הקורבן הבא אחריו. למה אני מתגנבת יום אחר יום לבוא הנה, לרחוב המוות והמלחמה? האם אוכל לומר שהצלתי מישהו באותם רגעים קצרים? איך אוכל להתייחס לרגעים אלה כאל הצלה, כשבעצם אין הם אלא רגעי המנוחה שלו" (עמ' 138).
לא אוסיף לגלות את פרטי העלילה לבל אקלקל את החוויה, הקשה אומנם, הכרוכה בקריאת הספר, בעיקר בחלקיו האחרונים. הספר כתוב בסגנון מודרני, תמציתי ודחוס, בגוף ראשון, כביכול מפיה של זהרה עצמה (יש סטייה מוזרה בשני פרקים, בחלקו הראשון של הספר). התרגום נינוח והעברית קולחת, כמעט דיבורית (לעתים דיבורית מדי, כגון השימוש הרב שנעשה בצירופים דמויי יידיש כגון "הסנטר רעד לי" או "הוא ליטף לי את הכתפיים", שהם שגורים אומנם בלשון בני הארץ, אך עדיף עליהם, לעניות דעתי, המבנה העברי הטבעי, השמי בהחלט, "סנטרי רעד", "הוא ליטף את כתפיי").
"הסיפור של זהרה" תורגם מערבית בידי מתרגם מעולה, המשורר והסופר מוחמד חמזה ע'נאים, איש בקה אלגרבייה שבמשולש, אחד הטובים והנמרצים שבמתרגמי הספרות, איש ספרות בכל רמ"ח אבריו. למרבה האסון הוא נפטר בדמי ימיו, זמן קצר לפני הופעת ספר זה בלבושו העברי, וחבל על דאבדין.
"הסיפור של זהרה" היה אחד מניסיונותיו הראשונים לתרגם לעברית פרוזה ספרותית ערבית בהיקף של ספר, אולם גולת הכותרת של מפעלו הם התרגומים לעברית של שירת המשורר הפלסטיני הנודע מחמוד דרוויש. עד מותו תרגם ופרסם שלושה מקבציו המאוחרים של דרוויש (שניים בהוצאת אנדלוס).