קול הברק – יובל אביבי על "כמו קיץ שכבר לא יחזור" למוחמד בראדה

קול הברק

יובל אביבי, וואלה!

.

מרבית הישראלים , בכל הנוגע לאומות ערב, חושדים גם בכשרים. הערבים נתפסים כרע הכרחי, ולא כמדינות שכנות שיש לחיות עמן. מצרים אינה יוצאת מן הכלל בנושא זה, למרות השלום (שלום קר, ינופפו המלעיזים). הפחד הזה גורם לרוב הישראלים לשנוא מבלי שלמדו באמת להכיר את האויב. משום מכך מהנה לקרוא ספר אנושי ומיוסר כל כך על מצרים כמו "כמו קיץ שכבר לא יחזור" של מוחמד בראדה. הקריאה בספר מעשירה הודות לתיאורו של בראדה את מצרים של פעם (שרובנו מעולם לא הכיר), וגם בגלל הביקורת החריפה על היראה של הישראלי המצוי מהערבי, שמתגלה מתוך מבט של "האיש שבפנים". ביקורת זו חשובה כיוון שלאורך הספר מתברר שהפחד שלנו מהערבים הוא בעצם הפחד שלנו מעצמנו: הדמיון גדול מכפי שאפשר יהיה להתעלם מכך.

החלק הראשון הוא מכונת זמן פלאית שמחזירה אותנו אל תקופה שבה כלל לא יכולנו להרשות לעצמנו להזדהות עם המצרים, בסוף 1956, עם שיתוף הפעולה הישראלי-צרפתי-בריטי במבצע קדש. מן הצד הישראלי, התקופה נחוותה כמלאת פחדי השמדה וקריסת מערכות, שהלאמת תעלת סואץ הייתה רק סימפטום שלהם. מן הצד המצרי, לעומת זאת, היוו הזמנים האלו את תחילת ההגשמה, הכושלת בסופו של דבר, של הלאומיות הכלל-ערבית בראשותה של מצרים בהנהגת עבד אל נאצר.

על רקע זה מגיע חאמד, סטודנט יליד מרוקו ובן דמותו של הסופר, אל קהיר. באותה תקופה העיר היא פלא מודרני שוקק חיים ותאב דעת, שמושך אליו את צעירי העולם הערבי, תחת אותה איצטלה של זהות כלל-ערבית מאוחדת. חאמד אינו דובר את הניב המצרי, אבל האחדות היא מעל לכל וחבריו מבטיחים לו ש"נלמד אותך לדבר מצרית תוך שבוע", כאילו אומרים – האחדות היא כפסע מאיתנו. הלימודים אמנם בראש מעיניהם, כצעירים עניים מן הנכר, אבל ל"קהיר המתהוללת, המשתעשעת והמפתה" יש כל כך הרבה מה להציע – אם זה קולנוע, ספרות או נשים – עד שחאמד הבוגר זוכר מעט מן ההכנות לבית ספר, אבל זוכר היטב את בתי הקפה.

למרות ההדוניזם, תודעתם הפוליטית מתפתחת, בעיקר לאור הערצתם לנאצר, שהבטיח סוציאליזם וחופש. השפה הערבית והספרות שחאמד לומד קושרות אותו למרחב הגיאוגרפי ולזיכרון ההיסטורי הנעוץ באדמת מצרים בדמות המונומנטים הפרעוניים, המציבים אותה כאם התרבות הערבית. במקביל למלחמות, ובזכותן, זו תקופה של פריחה לאומית ותרבותית שהיא חלום כמעט.

אולם בבגרותו מבין חאמד את הזיוף וההרסנות שהיו טמונים באותן תקוות: תרבותה של מצרים גוועת בשל הצנזורה מצד השלטון, ההבטחות לסוציאליזם ולשוויון מובילות להעמקת הפערים ונאצר מתגלה כאויב הליברליזם. עם חזרתו למצרים, כבוגר, מחפש חאמד את אם פתחיה, אם הבית שלו בימי האוניברסיטה, ושמח כשאינו מוצא אותה כיוון שכך תישמר בזכרונו "כמות שהייתה – מלאת חיים, זוהרת ביופיה", וכך "עלה בידו למלט [אותה] מזקנה וממוות".

הפריבילגיה הזו אינה שמורה בידו בכל הנוגע לזכרונותיו מקהיר של אתמול, אותה נצר כפי שהוצגה בספרים ובסרטים, ומתגלה עתה, בחלוף השנים, במלוא כיעורה, מלאה באלימות שרירותית שנובעת מבורות ושנאה. הקיץ שלעולם לא יחזור הוא קהיר, מצרים והעולם הערבי, שחלם לרגע את עתידו אבל ניפץ את החלום במו ידיו.

זה נוער? זה קקה!

חלקו השני של הספר מציע ניתוח חברתי-תרבותי של מצרים, באמצעות יצירות הספרות והקולנוע בהן בקיא המחבר. מסקנתו היא שהאמנים יוצרים "קינה ביקורתית לאשליה הרומנטית הערבית…[ו]לאשליית ההרמוניה בין העם לבין מדינת הלאום". מדינת הלאום פשטה את הרגל, ובתגובה לאלימות הסמויה של המדינה צמחה אלימות מרדנית ממעמקי החברה הנרדפת.

בראדה טוען כי מצרים שאבה את הלגיטימיות הלאומית שלה ואת ערכה מן המאבק בקולוניאליזם. אם נחליף את המילה "קולוניאליזם" במילה אחרת, יהיה הדבר מדויק גם לגבי ישראל, כמו גם מסקנותיו על אחריתה של מדינת הלאום. כך, מספר געגועים למצרים של פעם וביקורת על מצרים היום, הופך הספר הזה למראה בפני מדינת ישראל, שאמנם רחוקה שנות אור מהצנזורה המצרית הפעילה ומהאלימות השלטונית, אבל תודעתית היא קרובה לשם מכפי שהיינו רוצים לחשוב.

הרומנטיקה המצרית דומה להפליא לרומנטיקה הישראלית – היא כוללת "טעם של פעם" סוציאליסטי, תחושות של אבדן דרך בדמות "זה נוער? זה קקה!" ואלימות נוכחת ומייאשת בהווה. "תבוסת הפוליטיקה והפוליטיקאים היא תמיד תבוסה מול המציאות" אומר בראדה, ואנו נותרים עם "שקרים שמתעטפים בנוסטלגיה לעבר ובחלומות לעתיד". הווה, ולא במקרה, לא מוזכר בציטוט זה. רק נדמה לנו שאנחנו כל כך שונים מ"ההם", שמעבר לתעלה, ואיזה מזל יש לנו ששירת הברבור של הוצאת אנדלוס, הבוחרת את חומריה בקפידה, מזכירה לנו את זה.

לקריאת המקור באתר "וואלה!" לחצו כאן