(קטע מתוך מאמר:)
קהיר, משל של מסע
מאת בני ציפר, "הארץ"
.
בעשרים וכמה השנים האחרונות ביקרתי במצרים פעמים רבות. קהיר, בהיותה קרובה ורחוקה כאחת, נהפכה מבחינתי למין משל של המסע בכלל. אבל יותר מכל השפיעה עלי מצרים דרך הספרים שמצאתי וקניתי בה וקראתי בה, לא פחות מן המראות החיים והנופים האנושיים שלה. אחד הספרים המצריים הראשונים שהשפיעו עלי היה מונוגרפיה על התנועה הסוריאליסטית במצרים בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים. לכאורה, מה יותר פתיטי ומנותק מזה שבארץ, שהיתה עדיין פיאודלית ומפגרת צץ פתאום אוונגרד של צעירים עירוניים שהתמרד נגד הכל, גם נגד הכיבוש הזר, אך גם נגד הדרישה לאחידות שציוותה הלאומיות. הסוריאליזם הזה נרמס על ידי תנועות חזקות ממנו וחבריו נפוצו לכל רוח. מה שלמדתי מן הספרון הזה הוא שבאמנות, לא צריך לחשוש להיות לא צפוי או מגוחך, ושלהפך – להיות מגוחך הוא אולי ליבתה של הספרות.
והנה נפל לידי ספר חדש, שכמו נכתב במיוחד כדי לאשר זאת. זה ספרו של מוחמד בראדה המרוקאי, "כמו קיץ שכבר לא יחזור" (הוצאת אנדלוס, תרגום מערבית ליאת קוזמא) וכולו הומאז' לקהיר האהובה, קהיר עיר ההשראה הספרותית. בראדה היה סטודנט בקהיר בשנות החמישים, והוא מגולל בריצה של הלוך וחזור בין זיכרונות נעוריו לימינו אלה, את חייו והרפתקאותיו בבירה המצרית בעת ההתעוררות הלאומית וההתלהבות הסוציאליסטית של ימי נאצר וימי מלחמת סיני. החוויות כפי שהיו בראשוניותן מעובדות בספר גם במעבד התבונה של המבוגר המפוכח ומצופות בדוק של אירוניה.
אחת ההדגמות לכך היא התיאור של ימי מלחמת סיני: פונקציונרים מטעם הממשל נועדו לגייס את האוכלוסיה המצרית למאבק בכך שהפחידו את תושבי קהיר ממרגלים ומטרוריסטים העשויים להסתתר בכל מקום. בראדה הצעיר נסחף תחילה במשחק עד שהבין את המניפולציה שמאחוריו. כך גם הוא מתאר את היהפכותה של אום כולתום לאלילת העולם הערבי, לא בלי עזרה ודחיפה זעירה מצדה. כגון שהיו נשכרים אנשים בקהל שתפקידם היה לפרוץ באנקות של הנאה בעת הופעותיה, או לגשת ב"ספונטניות" אל הבימה ולקרוא הצהרות של הערצה באוזני הזמרת.