הודא ברכאת על הקו – ראיון עם שחר אגמי

הודא ברכאת על הקו

מאת שחר אגמי, "הארץ"

הסופרת הלבנונית הודא ברכאת נולדה בביירות ב-1952. בראשית שנות השבעים החלה ללמוד ספרות צרפתית באוניברסיטה של לבנון, ושם הכירה את בן זוגה. לקראת סוף מלחמת האזרחים (ב-1989) עזבה עם ילדיה לפאריס. שם מצאה עבודה ברדיו Orient, הפונה לקהל מאזינים דובר ערבית.

יחסית לכותבים בעלי שם בעולם הערבי פירסמה ברכאת יצירות לא רבות, וליתר דיוק: ארבעה רומאנים, קובץ סיפורים קצרים ואוסף מסות. אך אחד העיתונים המובילים בלבנון, "אלנהאר", הכתיר את ברכאת "שהרזאד החדשה" בזכות כשרון הכתיבה שלה והעומקים הספרותיים והתרבותיים ביצירותיה. שני רומאנים שכתבה זכו בפרסי ספרות חשובים: פרס נגיב מחפוז על "החורש במים" (1998) ופרס "הרומאן הראשון" על "אבן הצחוק" (1990). שני הרומאנים האלה תורגמו לשפות רבות, ובשנתיים האחרונות לעברית, בהוצאת "אנדלוס".

בשיחת טלפון מפאריס מבקשת הודא ברכאת שהראיון אתה לא יתפרסם בעיתון ישראלי. החוק הלבנוני, כמו החוק בישראל, אוסר על מגע עם האויב. אבל הודא שמחה לשוחח, ויודעת ש"אבן הצחוק" שלה תורגם לעברית. אולי גם המפגשים שלה עם יעל לרר, המו"לית של בית ההוצאה, ריככו את עמדתה.

היא מסרבת להכניס את הרומאנים שלה למגירת "ספרות הנשים". יצירות, היא סבורה, יש להעריך על פי הסגנון, הכתיבה והרעיונות, ולא על סמך מין הכותב. בניגוד לסופרות רבות בעולם הערבי ובמערב, שמביאות למרכז הבימה קולות של נשים, ברכאת בוחרת דווקא להתמקד בדמויות של גברים: גיבור נעדר שם ברומאן "אנשי האהבה", ח'ליל ברומאן "אבן הצחוק", ודיע ברומאן "אדוני ואהובי", וניקולא ברומאן "החורש במים". ההתמקדות בדמויות של גברים מאפשרת להודא, כאשה וכותבת המושפעת מהשיח הפמיניסטי, לפרק אותם שוב ושוב מהגבריות שלהם, מההבניות ומהתפקידים החברתיים שמצופים מהם כגברים, דווקא בשעה שתותחי מלחמת האזרחים נשמעים ברקע.

המלחמות בספרות נקשרות עם שחרור הנשים מדיכוין. חוקרת הספרות אלהאם כלאב הגיעה למסקנה, מתוך עיון ברומאנים של נשים לבנוניות הכותבות ערבית, שמלחמת האזרחים בלבנון דירבנה נשים לכתוב וכך איפשרה להן להשמיע את קולן. כלאב הבחינה שהמלחמה נהפכה לציר מרכזי ביצירותיהן, ונקשרו לה תיאורים של התמוטטות נפשית והתפוררות מוסרית (נג'וא ברכאת ברומאן "איזה יופי"), תיאור מותה של הגיבורה (רגאא' ס'אחב ברומאן "משי גס"), תיאור של אונס והתאבדות (חנאן אלשיח', "סיפורה של זהרה") ושינוי בזהות הגיבורים (בספרי הודא ברכאת).

ברכאת היא אולי הכותבת הראשונה במדינה ערבית שהעזה להעמיד במרכז היצירה שלה דמות חיובית של גבר שנמשך לגברים אחרים, בלי שיוציאו נגדה פסק הלכה, בלי שיאסרו על הפצת הספר ובלי שידווחו על כך בשמחה בתקשורת הישראלית והמערבית. היא בוחרת את יוסף הקוראני ויוסף המקראי, מושא אהבתן של חברות אשת אלעזיז/אשת פוטיפר למושא אהבתו של ח'ליל, גיבור הרומאן. בראיון לירחון "ברן", כתב העת של ארגון "חלם" (ראשי תיבות של הגנה על הומואים ולסביות בלבנון, וגם חלום בשפה המדוברת) המייצג את הקהילה ההומו-לסבית בביירות, טענה ברכאת שלולא כתבה אשה הטרוסקסואלית את הרומאן, סביר להניח שלא היה מתקבל באהדה. את הרומאן הלסבי "אני, את, היא", שכתבה אלהאם מנס'ור, יוצרת ומרצה לפילוסופיה בלבנון, ביקרו בחריפות מבקרי ספרות וקוראים כאשר יצא לאור בשנת 2000, לא רק על רמתו הפואטית והאסתטית, אלא גם בשל תכניו. הרומאן נאסר לפרסום בשנים הראשונות וקוטלג במגירת הספרות המתירנית (אלאדב אלאבאחי). מנס'ור, אגב, אינה מגדירה את עצמה לסבית.

הדאגה למיעוטים באשר הם עולה ברומאנים שלה שוב ושוב. ברומאן "החורש במים" היא מתמקדת דווקא בטרגדיה של המיעוט הכורדי, עם ללא מולדת, שמוצא את עצמו בשוליים של החברה הלבנונית. בדומה למצבם של מיעוטים שחיים בתוכנו (אפריקאים, מזרח-אסייתים, מזרח-אירופאים, טורקים), נחשבים הכורדים בלבנון נחותים יותר ממיעוטים "רגילים". הם חיים בעוני בשולי הערים, נעדרי זכויות בסיסיות. ברכאת מזכירה לחברה הלבנונית שלאחר מלחמת האזרחים, שהרצון למחוק את האחר ולהתכחש לקיומו הוא זה שהוביל למאבק דמים ולמלחמות פנימיות. ניקולא, גיבור הרומאן, מתאהב בנערה ממוצא כורדי, המשמשת עוזרת בית. כך אנו נחשפים לאהבה הגוברת על מוצא מעמדי ופורצת את חומות ההפרדה בין אנשים ממעמדות וסקטורים שונים.

הקריאה של ברכאת להכיר בקיומו של האחר מקבלת משמעות נוספת עם תרגום שניים מהרומאנים שלה לעברית. פלישת ישראל ללבנון בשנות השמונים מוזכרת באחת מיצירותיה. קולות הפגזים שנורו מתוך טנקים ישראליים על בתי מגורים בביירות מהדהדים ב"החורש במים": "ואז שמעתי את הקולות. רעש והמולה. קולות של בני אדם ורעש מכונות. קולות מתכתיים של אנשים. שברי מלים מגומגמות ומשובשות. מלים לא מובנות. לעזאזל. להישאר. כוס אוח'תא. שוב יש לי חום? האם יכול להיות שעולה לי החום בכל פעם שהחרדה תוקפת אותי? (בעברית) זהירות. זהירות. לא לזוז. לא לזוז. מוקשים. בן זונה להישאר. מה אני שומע? איזו שפה זו? מי מדבר שם למעלה? איזה שדים אלה?… איזה עם רוחש שם בשטח שמעבר למחסומים במרכז העיר ומנייד בו את הטנקים הרועמים שלו?"

שפתם של מי שנכנסו לביירות מופיעה ברומאן בערבית. ניקולא אינו מבין את המשמעות המדויקת של המלים שנשמעות מתוך מכשירי הקשר. גם הקורא בערבית אינו מבין אותן, אבל הן ניקולא והן קהל הקוראים בשפה הערבית מסוגלים לנחש את המשמעות הכללית של המלים בעברית על פי ההקשר: מלחמה, טנקים, פגזים, חשש לאובדן חיים. המפגש עם השפה העברית הוא מפגש עם דובריה, עם אותם אנשים שנכנסו לביירות. תרגום הרומאן לעברית מאפשר לקורא בשפה העברית להתבונן בדמות הנשקפת במראה.

המפגש התרבותי-הספרותי בראשית המאה ה-21, בניגוד למפגש הצבאי בשנות השמונים, הוא מפגש מסוג אחר ומכיוון אחר. זה מפגש שבו הגבולות בין אדם לאדם ובין קורא לטקסט נפרמים. זה מפגש שמאפשר הצצה לעולמם של מי שנפגעו מאותה מלחמה איומה. מפגש שבו אנחנו מתבוננים באחר הלבנוני עושה חשבון נפש עם האחר הכורדי, ההומו. הודא ברכאת, בניגוד לכותבים ולכותבות ערבים רבים אחרים, הסכימה שיצירותיה יתורגמו לעברית, מתוך הבנה שעברית אינה רק שפת מכשירי הקשר הצבאיים, ובעיקר מתוך אמונה שדיאלוג אמיתי יכול לצמוח מתוך הכרה בקיומו של האחר.

ברכאת עזבה את ביירות לקראת סוף המלחמה. באוסף המסות שראה אור לפני שנתיים, "מכתבים בניכר" (מסות שפירסמה בחלקים בעיתון הלונדוני בערבית "אלחיאת"), היא מספרת בערגה על ביירות, על הבית, המשפחה, בן זוגה וילדיה. עם זאת, היא אינה ממהרת לחזור לשם. הקריאה ברומאנים של ברכאת היא קריאה לגלותיות במובן הרוחני של המלה. זו גלות חדשה שמטלטלת את הקורא, מציבה סימני שאלה על תפישות ודעות קדומות שהפנמנו כישראלים ויהודים לאורך השנים.

לקריאת הראיון באתר "הארץ" לחצו כאן