סערה עדינה
מאת מרב מנוח, nrg
.
"אני מטורפת" מקוננת על עצמה גיבורת הסיפור "אטאטא את השמש" וממשיכה "כי נתתי לבשרך הלבן, לרזון הבהיר שלך ולשערך הבהיר למחות את כל מה שרעדתי מפניו כשהייתי בארצי". ערביה בלונדון מאשימה וגם מוקירה בחור אנגלי. בתווך זה שבין המקום הנטוש, העבר הנפרע, לבין מקום חדש של עתיד כומס הבטחות, מתחוללת הדרמה המרגשת של הדמויות בספרה של חנאן אלשיח', הנושא את שם הסיפור "אטאטא את השמש מהגגות".
19 סיפורים מאוגדים בספר היפה הזה, המתורגם ביד רבת כשרון על ידי רנה פלסר. אלה סיפורים המצויים בתנועה מתמדת בין שני מרחבים: ארץ המוצא הזנוחה מול מחוזות כיסופים. אל התנועה הזו מתפרץ באכזריות מלנכולית זמן ההווה שמגדיר את אותו תווך ובה בעת מנסח מחדש גם את המקומות שעד כה נדמו לסביבה מגודרת וידועה, כלומר, כזו אשר כולנו יודעים למה ניתן לצפות ממנה. התנועה והמעברים התכופים ניתנים ברבים מהסיפורים למן ההתחלה. משפטי פתיחה כדוגמת "הזינזאנה חורקת, מטיחה את הגג בחלונות כמבקשת להשליך עצמה מתחת לגלגליה שלה, ובלמיה חורקים כמי שנשמתו פורחת ושבה וצונחת ארצה", "המכונית התהפכה, וחזרה והתהפכה, לפני שנחתה על האדמה כמו עוף שחוט" או "כשנגע המטוס באדמת שדה-התעופה של קאהיר, נדהם השאם לגלות שהמטוס אכן המריא וטס בשמים כשהוא בתוכו", מכניסים את הקורא הישר לחוויית התזוזה, הטלטלה והשינוי.
עוצמות נפלאות של רגישות
בספרים שבהם המזרח כותב את המערב, או כותב את עצמו מבעד לעיניים מערביות וההיפך, תמיד ישנו החשש, שברבים מן המקרים גם מאושש, מפני איזו שהיא שאפתנות גיאורפית, עמדה גיאורפית מקובעת המאחדת הוויה חברתית, לשונית והיסטורית למקשה אחת. אולם אלשיח' מצליחה להערים על החשש הזה. אם בתחילה נראה שהדמות ממוקמת בגיאוגרפיה תחומה, ולפיכך פועלת וחושבת לנוכח סטריאוטיפים וייצוגים שגורים, הרי שהקו המבחין אותה מהאחר, הגבול שבין המזרח למערב שעד כה היה בוטח ויציב מתערער כך שסימוניו מיטשטשים תדיר. או במילים אחרות: אלשיח' נמנעת מלאשר את אותו מדומיין עיקש ומעמתת אותו כל פעם מחדש עם העולם.
בסיפור "המושב החם" מחווה מישהי: "מי יודע איזה שאריות לא-נראות מותיר אחריו היושב". הסיפור כולו מתרחש בזמן נסיעה באוטובוס. רפלקסיות עמוקות מעמידות את השאלות מיהו ההולך? ואילו עקבות הוא מותיר אחריו עם לכתו? וכיצד נוכחות-נעדרת שכזו מטביעה את חותמה על חייך שלך ומעצבת אותם גם בדמותה הנעלמה? והתשובות, במידה והן ניתנות, תמיד מחבלות בפנטזיה שאת משכה מבקשים להאריך ככל האפשר עד שהמציאות מתדפקת על יצירי כפיו של הדמיון: "כך התברר לאיש כי אין הוא מסוגל להיפרד מן המושב למרות שהאוטובוס עוצר בתחנה שלו, והוא נשאר, ממשיך להתאוות לכך שבארץ חמורת הסבר הזאת יזדמן לו לפגוש את האישה כפי שהיא מצטיירת לו עכשיו בדימיונו".
בסיפורים של אלשיח' יש משהו סוער ועדין כאחד, המתרחש בתפר שבין ה"עצמי" בתוך העולם לעולם, מפגש שבו גם המדמיין עצמו הופך בן רגע לנמען, למושא של פנטזיות. הפערים הנצחיים שבין עולם רגשי מבודד לבין האופן בו הוא מתווך לעולם, הללו מייצרים עוצמות נפלאות של רגישות: "חשה שאיברי הם יצור חי שמבטא את מצבי ואת תחושותי, תחושות שאם חל בהן שינוי, הרי הוא מתחולל באווירת ההתייחדות, כשהן נעות בין האהבה לבין הביטוי שניתן לה".