מחלת הנפש של לבנון
מאת ורד לי, "הארץ"
"הסיפור של זהרה" מפגיש את הקורא הישראלי עם מלחמת האזרחים בביירות. עד כה פורסם בעברית "זכר לשכחה" מאת מחמוד דרוויש (הוצאת שוקן), הידוע גם בכינוי "יומני ביירות", והמתאר את לבנון השקועה במלחמת אזרחים עקובה מדם, ונתונה תחת מצור ישראלי. "הסיפור של זהרה" מאפשר הצצה נדירה, בתיווך נקודת מבט נשית, לתוך החברה הלבנונית השסועה והמדממת, המנהלת מלחמה בינה לבין עצמה.
המחברת, חנאן אלשיח', סופרת, עיתונאית ומתרגמת, נולדה בביירות ב-1945. היא למדה באוניברסיטה בקהיר וחייתה בסעודיה, במצרים ובארצות המפרץ. אלשיח' היתה חברת מערכת של כתב העת "אל-חסנא" ושל העיתון הלבנוני "א-נהאר". במלחמת האזרחים בלבנון היגרה ללונדון, ועד כה פירסמה שבעה רומאנים. יצירותיה תורגמו לאנגלית, צרפתית, גרמנית וספרדית. בעברית הופיעו שני סיפורים פרי עטה: "שמש, אני ירח" (נכלל באנתולוגיה "מעבר לאופק הקרוב") ו"השטיח הפרסי" (נכלל ב"נעליים ללא עקבים" – סיפורים מודרניים של יוצרות ערביות). הוצאת אנדלוס עומדת להוציא בקרוב גם את קובץ סיפוריה "אטאטא את השמש מהגגות", שיצא לאור ב-1994.
כתיבתה של אלשיח' חתרנית, גדושה בתודעה פמיניסטית ומורדת במוסכמות החברתיות המקובלות. בחלקו הראשון של הרומאן "הסיפור של זהרה" מגוללת הגיבורה, זהרה, בת למשפחה שיעית אמידה מדרום לבנון, את סיפור ילדותה ובגרותה. בלשון יבשה ודחוסה, המזכירה לעתים בעוצמתה המטלטלת את כתיבתו של מוחמד שוכרי (מחבר "רק לחם", הוצאת אנדלוס), נפרשת הילדות שלא היתה לה: חיים בצל אם השקועה ברומאן אסור, משתמשת בה ככיסוי לפגישות עם מאהבה ומרבה לנטוש אותה; אב אלים המטיל עליה אימה; אח בכור, המבוגר ממנה בשבע שנים וזוכה יחס אוהב וסלחני בשל היותו גבר; התעללות מינית ונפשית וביטויי ניכור, סלידה ולעג מצד בני משפחתה.
זהרה מנסה לברוח לתוך גופה, להיבלע ולטשטש את קיומה. אט-אט היא מתנתקת מהמציאות ומרבה לפצוע את פניה המחוטטות. היא נשכבת עירומה יום אחר יום בחדר עלוב במוסך, לא מסוגלת להתנגד לאיש, ומאפשרת לגבר שלא אוהב אותה והיא לא אוהבת אותו להשתמש בגופה. היא נכנסת להריון פעמיים ומפילה את עוברה פעמיים. כשהיא ננטשת היא מאבדת את שפיותה, מאושפזת ומטופלת במכות חשמל כדי "להחזיר אותי לעצמי, לעזור לי לחזור לעבודה בבית החרושת אלריג'י ולחיות חיים רגילים, כאילו כלום לא קרה וכאילו כל אותו שבוע שהתה מישהי אחרת בבית החולים, לא אני".
זהרה בורחת מחייה בביירות לאפריקה. היא נוסעת לדודה, גולה פוליטי, הנכסף למולדתו וחי בבדידות בקרב קהילת מהגרים לבנוניים. עד מהרה רואה בה הדוד מוכה הגעגועים פיסת מולדת אבודה ומנסה לפלוש לתוכה; הוא נוגע בה, חודר למיטתה וחונק אותה בנוכחותו. ההתקפים של זהרה חוזרים. מתוך רצון לברוח מדודה היא נעתרת להצעת נישואים חפוזה של חברו מאג'ד, לבנוני בן המעמד הנמוך, שהיגר לאפריקה כדי להיחלץ מעוניו. הנישואים מגבירים את הדיכאון והתקפי הטירוף של זהרה והיא בוחרת לנטוש הכל ולחזור לביירות. שם היא שוקעת שוב בדיכאון; הסביבה הקרובה לה והוריה מנסים להבין מדוע נטשה את בעלה. זהרה מרגישה כבולה, וברגע של מצוקה היא מחליטה לברוח אל בעלה באפריקה. היא מנסה בכל כוחה להתנהג כבת זוג מושלמת, ומשלה עצמה שתמצא חופש בכבלי הנישואים. אבל זהרה מאבדת את שפיותה ובעלה מאבד את סבלנותו והיא חוזרת למשפחתה בביירות.
בחלקו השני של הרומאן חוזרת זהרה ללבנון אחרת, מדינה השרויה במלחמת אזרחים. רעש היריות מהדהד ברחובות, צלפים כובשים גגות והכאוס והמוות שולטים ברחובות. זהרה מנסה תחילה לברוח מהמלחמה לכפר מרוחק, שהדי המלחמה לא הגיעו אליו, אך היא אינה מצליחה לחיות בשלווה פסטורלית כמו תושבי הכפר, המדברים על המלחמה המתנהלת קילומטרים ספורים מהם, כאילו התרחשה במקום רחוק.
אלשיח' יוצרת תיעוד מרתק של התפוררות נפשית המתמזגת עם התפוררותה של לבנון. זהרה חוזרת לביירות המופגזת ומנסה למצוא היגיון בטירוף הגדול של מלחמת האזרחים. היא משקיפה מחלונה על הרחוב ומבחינה בהידרדרות המוסרית של אחיה הלוחם וחבריו לנשק. היא עדה לטיעונים האידיאולוגיים המבולבלים שהם פולטים יחד עם יריות הקלצ'ניקוב, לאויב שמומצא כל יום מחדש, לשעמום שנוסך בהם עד מהרה הקרב הממושך, לשימוש בסמים שנועדו למלא את הריקנות ולביזות בחסות המלחמה. זהרה מתבוננת מחלון ביתה בתדהמה ברחובות מוכי הפחד, שפעם התנהלו בהם חיים שלווים והלוחמים הפכו אותם לעיי חורבות. הגבול בין הכאוס החיצוני והפנימי מיטשטש והיא מתאמצת לשמור על שפיותה על רקע איבוד השפיות הכללי, ומנסה לעצור את השיגעון.
מזגוגית חלונה היא לוכדת במבטה צלף המתבונן במציאות דרך כוונת רובה ומסמנת אותו כמטרה; היא מעניקה לו את גופה בניסיון לפענח את מנגנון הנפש שלו, המאפשר לו לירות בצורה שרירותית על עוברים ושבים ולהסיח את דעתו מהלחימה. אט-אט, בתוך הרעש הגדול והמדמם, היא מוצאת שלווה ורוגע ומשלה את עצמה שבכוחה, באהבתה ובגופה היא תוכל לדומם את היריות ולהילחם בטירוף שמטביע את לבנון.
בלהט המלחמה נאבקת גם זהרה על עצמאותה – המלחמה הטורפת את הסדר החברתי מביאה לקריסת התא המשפחתי שלה – הוריה מעדיפים למצוא מסתור בכפר, אחיה משתתף בלחימה וזהרה זוכה לרגעי חסד המאפשרים לה לחיות ב"בית משלה" ולנהל חיים עצמאיים; בחסות המלחמה היא שולטת לראשונה בגופה; היא משתמשת בו כדי להכניע את הצלף ואף לומדת להתענג ממנו. אלשיח' לא מתנזרת מתיאורי מין ומתעדת את האופן שבו הניכור של זהרה לגופה נהפך לעונג המביא לשיכחה ולטשטוש גבולות הגוף. אך האשליה של זהרה להדוף את הדיכוי הגברי, לעצור את המלחמה ולהתנתק ממוסכמות חברתיות מתנפצת, ומעמידה את ניסיונה לזכות בעצמאות באור עגום. אלשיח' משרטטת בקווים אלימים ומאכלים את מחלת הנפש של לבנון, ומבטה הביקורתי מנסה להילחם באומץ על קולה של האשה הערבייה במציאות האכזרית הזאת.