ראיון עם עורכת הוצאת אנדלוס – יעל לרר
אסתי סגל, פורום ספרים Ynet
שאלה: שלום יעל לרר. התוכלי לספר איך הוקמה הוצאת אנדלוס?
יעל לרר: המחשבה על ההוצאה התחילה בשנת אלפיים, לפני תחילת האינתיפאדה, בדחיפה של כמה חברים. חוץ משריף ואכד, האמן המצוין והמעצב של ההוצאה, שהיה איתי מהרגע הראשון, השאר הם חברים שלא קשורים למיליה הספרותי.
שאלה: אנדלוס הוקמה מתוך רעיון, זאת אומרת אידיאולוגיה…
יעל לרר: לא. לא. לא.
האמת היא שאני אפילו לא זוכרת איך עלה הרעיון. הייתי הדוברת של ח"כ עזמי בשארה ושל בל"ד, ומאוד נשחקתי. השחיקה לא הייתה כתוצאה מהעבודה עם עזמי בשארה ובל"ד – מה ששחק אותי הייתה העבודה היומיומית בכנסת. לא יכולתי לסבול את זה יותר. חשבתי לעזוב ולעשות משהו אחר, ובאופן טבעי פניתי לדברים הקודמים שעשיתי שהיו קשורים בתרבות.
ובאמת מהתחלה, כל מי שדיברתי איתו הפך לשותף – המתרגמים, העורכים, והרבה אנשי ספרות ערבים מהארץ שהתלהבו ובאו עם רעיונות. וככה, אף פעם לא הרגשתי לבד. למרות שבסופו של דבר אני המו"ל והעורכת הראשית של ההוצאה.
שאלה: אוקיי, אז בואי נחזור להתחלה ולהוצאת הספר הראשון.
יעל לרר: בדרך כלל, בין המחשבה על הקמת הוצאת ספרים לבין הספר הראשון עובר זמן רב. במקרה שלנו כבר אחרי חודש, חודש וחצי, היה ספר: "למה עזבת את הסוס לבדו" של מחמוד דרוויש.
כשההוצאה נהגתה והתחלתי להתרשת לכל כיוון אפשרי, אחד הראשונים שפניתי אליהם היה מוחמד חמזה ע'נאים המנוח, שהקדיש את כל חייו לתרגום ובעיקר תירגם מעברית לערבית. ואז, פתאום, יוסי שריד שהיה שר החינוך, הכניס שני שירים של מחמוד דרוויש לתכנית הלימודים והתחיל להיות בלגאן עצום – לכולם היה מה לומר על דרוויש: לפוליטיקאים, לאנשי ספרות, לעיתונאים, אבל לא היה אף ספר על המדפים כדי שיוכלו להתייחס לטקסטים שלו ברצינות. כך שמייד ראינו כמה זה חשוב שתהיה הוצאה כמו "אנדלוס".
התרגום של "ערש הנוכריה", שאותו מסר מוחמד ע'נאים להוצאת בבל, עדיין לא התפרסם אז. וע'נאים אמר לי: "את יודעת, 'למה עזבת את הסוס לבדו', כבר שוכב אצלי גמור במגירה". ואז עשינו מרתון של עריכה וניקוד ועימוד ועיצוב וכל הסיפור לקח משהו כמו חודש וחצי: ואני זוכרת שאפילו נסעתי לקרית גת בשביל המנקדת והמגיה של הניקוד ובעיקר כדי להאיץ את התהליכים, כי היו כמה אירועים סביב מחמוד דרוויש ורצינו להיות מוכנים לאירועים האלו.
וככה התחלנו. ישר נזרקנו למים. ובכלל התוכנית הבסיסית הייתה לתרגם רק רומנים. הלוא כולם יודעים שפרוזה מוכרת…
שאלה: אבל מחמוד דרוויש זה שם, ומסביבו הייתה השערוריה הזאת, אז סביר להניח שהוא הצליח למרות שזה ספר שירים. כמה הוא נמכר בעצם?
יעל לרר: קרוב לאלף נמכרו אז. והספר ממשיך להימכר.
שאלה: בספרי שירה, שמונה מאות זה מהדורה, לא?
יעל לרר: בדרך כלל.
אנחנו הדפסנו אלף חמש מאוד נדמה לי, והדפסנו מאז עוד. כיוון שזה הספר הראשון, הוא תיפקד ככרטיס ביקור, כך שחילקנו כמה מאות. אחר כך מצאנו תורם שקנה את הספר הזה ושלושה ספרים נוספים כדי להעביר לספריות הציבוריות כמתנה. מספר העותקים שמסתובבים, להערכתי, הם שלושת אלפים חמש מאות, אבל מכירות פרופר, אני חושבת שמכרנו אלף חמש מאות.
שאלה: זה יפה מאוד בשביל ספר שירה.
יעל לרר: זה מדהים בשביל שירה.
שאלה: אני חושבת שנתן זך לא מוכר ככה.
יעל לרר: אני מקווה שנתן זך מוכר יותר, אבל באמת רק נתן זך ודליה רביקוביץ ועוד כמה משוררים מובילים שמגיעים לכמויות כאלו.
שאלה: ואני זוכרת במעומעם שבאיזה שלב הייתה כתבה גדולה ב"הארץ". על פתיחת ההוצאה או משהו….
יעל לרר: ב"הארץ" לא הייתה כתבה גדולה, אבל היו הרבה כתבות.
אם יש משהו שאני לא יכולה להתלונן עליו זה מחסור בכיסוי תקשורתי. זה גם סוג של פירגון, וזה קשור גם למערכת הקשרים שיש לי מימי כדוברת ומהימים שכתבתי.
תמיד שואלים איפה הקפיצה – הרי כל אחד יכול להוציא ספר בהוצאה עצמית ולקרוא לעצמו הוצאה לאור. השאלה היא מתי את מגיעה להפצה בחנויות ואיך מתייחסים אליך ברצינות (זה עלה גם בראיון שהיה בפורום שלכם עם יוסף כהן [מו"ל הוצאת עברית – אסתי] והוא הרחיב על זה). כי הרי לא פשוט להיכנס לחנויות. וזה שהצלחנו בחלק התקשורתי, בין היתר, פתח את החנויות בפנינו…
שאלה: ובחנויות שהן לא תולעת ספרים? ברשת סטימצקי או בצומת ספרים לצורך העניין? ברשתות הגדולות האלו, היה בסדר מבחינת הפצה?
יעל לרר: אין לי טענות. באמת.
הספר הראשון שהוצאנו שהוא שירה – סטימצקי לקחו 400, שזה מדהים. אני יודעת על הוצאות קטנות של פרוזה מהן לא לוקחים היום כמות כזאת. מבאב אלשמס הם לקחו 1000. מספרי פרוזה אחרים הם לקחו 500. אני מדברת על ההפצה הראשונה שבעצם קובעת את המיצוב של הספר בחנויות.
יש כמובן את הבעיה של כמה זמן ספר נמצא על השולחן בחנות, אבל זו בעיה של כולם – של הקטנים ושל הגדולים. אני לא חושבת שיש הבדל בין היחס שהספרים שלנו קיבלו לבין היחס לספרים של כנרת זב"מ, ידיעות, כתר וכו'…
גם עכשיו "יאלו" זוכה להפצה יפה, בגלל ההצלחה היחסית של באב אלשמס, שמכר 3,000 עותקים. הייתי שמחה אם כל הספרים שלנו היו מוכרים כמות כזאת.
שאלה: 3,000 זה בעצם שתי מהדורות, לא?
יעל לרר: בגלל הקמפיין שעשינו, הדפסנו מראש 3,000. והדפסנו מאז עוד, כי גם שלחנו עותקים לספריות, וחוץ מעותקי הביקורת גם החנויות קיבלו עותקי קריאה.
עותקי קריאה לחנויות זה חשוב, הם מיועדים לצוות המוכרים בחנויות כדי שיקראו, כי בחלק מהחנויות אסור להם לקרוא בזמן העבודה, כמה שזה נשמע מזעזע. לא לכל הספרים שלנו חולקו עותקי קריאה, אבל כל פעם שחשבנו שזה נכון היה לנו שיתוף פעולה עם המפיץ ועם הרשתות.
שאלה: וזה מאוד משמח כי לי הייתה תחושה שהאינטרס של החנויות בדיוק כמו של המו"לים הוא למכור. והמכירה הגדולה היא של ספרים ירודים ולכן אותם הם דוחפים. כשאת מספרת על שיתוף הפעולה הזה, זה אומר שאולי כן יש תקווה לפחות מהצד הזה של החנויות וזה מרגש..
יעל לרר: את צודקת באופן כללי. לפני כמה זמן הייתה, ב"תרבות וספרות" של "הארץ", ביקורת של יצחק לאור על הספר של דון דלילו "מאו II" ששיבחה מאוד את הספר ובסוף התלוננה על זמורה ביתן כנרת וכו' על כך שהיא מחביאה את הספר, ובאותו זמן מריצה כל הזמן פרסומות לנזיר שמכר את הפרארי שלו. ואז דב אלפון ענה במכתב למערכת וכתב שהוא רוצה למכור כי הוא צריך לשרוד. הוא משקיע בפרסום כשיש סיכוי להחזיר את ההשקעה, והחזיר את האחריות למוספים הספרותיים ולמבקרים.
ופרסום זה אכן דבר מאוד יקר. אנחנו, למשל, קיבלנו תרומה לפני שלוש שנים שהייתה אך ורק לפרסום. לא יכולנו להשתמש בכסף לשום דבר אחר מלבד פרסום. וזה היה סכום של שמונה עשר אלף דולר.
שאלה: שזה ממש לא כסף כשמדובר בפרסום.
יעל לרר: בפרסום זה מעט מאוד. בהוצאה לאור זה המון. זה יכול לממן שני ספרים שעובדים עליהם יפה עם תרגום מוקפד, עם עריכה…
ואז חשבנו איך לעשות מיקסום של הכסף הזה (שלא היה מספיק להרבה מודעות). ומה שעשינו, זה היה עם באב אלשמס (ויכול להיות שבגלל זה הוא מכר יותר מאחרים), חוברות כאלו שיש בהן את החלק הראשון של הספר והן תפקדו כאינסרט במוסף הארץ.
שאלה: נכון. זה היה נהדר. גם מבחינת הגרפיקה. אני זוכרת שהסתכלתי על החוברת ואמרתי – יפה. חשיבה נכונה. בחירה נכונה של קהל מטרה. זה היה חכם. אחלה רעיון.
יעל לרר: אבל, בשביל לכסות את עלות הקמפיין (שלא כולל את העיצוב ואת כל עבודת הקופירייטינג שהייתה עצמית, אלא רק את מה ששילמנו על ההפקה והצמדת האינסרט לעיתון), היינו צריכים למכור ארבעת אלפים עותקים נוספים. זה רק מראה את הפרופורציות. ולכן לרוב הספרים בארץ – לא עושים פרסום. וגם כשעושים כבר קמפיין, זה לא על אוטובוסים או בשילוט חוצות למשל. הוצאה לאור זה תחום מאוד עני…
שאלה: טוב, גם קהל המטרה הוא די מצומצם. אם יונתן נדב אומר שיש בערך 100,000 רוכשי ספרים בארץ, זה לא קהל שנספר בכלל במדדים של פרסום.
יעל לרר: וזה מה שאמר דב אלפון באותו מכתב. ופה אני חושבת הייתה בעיה כמעט בכל המוספים הספרותיים. עכשיו, עם חילופי העורכים, נדמה לי שקורה שינוי מבורך.
שאלה: מבורך?
יעל לרר: מבורך.
הבעיה האקוטית מבחינת המו"לות הייתה עיכוב מאוד גדול בהתייחסות לספרים. עד שהופיעו ביקורות לספר חדש עברו לפעמים שלושה או ארבעה חודשים. ולמרות הדימוי האיכותי של המוספים הספרותיים, הם התייחסו מהר מאוד דווקא לרבי-המכר. מה שבעצם הם אמרו זה: רבי מכר הם אירוע תרבותי, ולא הספרים של אנדלוס או דון דלילו. וכך, מעבר לכמה רבי-מכר (שלפעמים הם גם אירוע תרבותי), ביקורות יושבות ומחכות.
שמחתי לשמוע מהעורכים החדשים שהם החליטו לפתוח דף חדש, ולא לגרור ביקורות שמי יודע מתי נפרסם אותם. ככה אפשר להחליט יותר קונקרטית ויותר הגיונית מה חשוב ומה פחות חשוב. למה צריך להתייחס כשיש מקום לארבעה ספרים בשבוע או כשיש מקום לעשרים ספרים בשבוע.
והספרים שלנו סבלו כמו כל הספרים המצוינים שהביקורות עליהם התמהמהו מאוד. זאת אומרת כולם כתבו עלינו, אבל לפעמים עד שהביקורת התפרסמה הספר כבר ירד מהמדפים ובקושי נמצא בחנויות.
שאלה: היו הרבה ביקורות על "באב אלשמס"…
יעל לרר: דווקא על "באב אלשמס" כתבו הכי מעט. הייתה ב"הארץ ספרים" רשימה של סמי שלום שטרית שאז עוד לא ידענו בכלל שנוציא לו אחר כך את "שירים באשדודית", הייתה רשימה של אריאנה מלמד בווי-נט, היו עוד כמה… אבל מעט יחסית ל"רק לחם", למשל, שזכה, נדמה לי, לחמש-עשרה ביקורות. שזה המון. לא מזמן הוצאנו את "הסיפור של זהרה" וכתבו עליו ב"הארץ" ארבע פעמים(!) מהן פעמיים ב"תרבות וספרות". באב אלשמס הוזכר שם רק כשהלית ישורון בחרה בו כתרגום הטוב של השנה.
שאלה: וזה מה שמביא אותי לשאלה הרבה יותר עמוקה. מבחינת הפצה את אומרת שלא היתה בעיה, מבחינת חשיפה וביקורות – בורכת. אבל יש פער אדיר בין זה לבין כמות הקריאה של הספרים.
עכשיו השאלה שלי היא – האם כמות הקניה מכסה את האחוז של האליטה הספרותית (נקרא לזה ככה) בארץ או שיש כאן איזו בעיה אחרת?
יעל לרר: יש כאן בהחלט בעיה אחרת. כל הספרים האחרונים שלנו: "בור המים הראשון", "הסיפור של זהרה", "אבן הצחוק", "אטאטא את השמש מהגגות", לא צלחו את קו השלוש מאות עותקים למכירה. זה לא מכסה שום דבר.
ואני שומעת את זה גם ממוכרים בחנויות איכותיות. יש קהל שנקרא לו "הקהל התרבותי", הוא בא עם רשימות ורואה מה חדש וקונה את הספרים של "חרגול" ושל "בבל" וקונה את הספרים של "הספריה החדשה" וקונה "עם עובד" והוא יקנה את כל הפרוזה המתורגמת "שחשוב שיצאה בעברית" והוא בודאי קונה את גרוסמן וקנז… זאת אומרת הוא קונה את "הדברים המשובחים". אנחנו לא בסל הקניות של הקהל הזה.
לפעמים זה גם משמח אותי שהקהל שלנו הוא קהל אחר. הקהל שלנו יותר צעיר. הקהל שלנו הוא פחות אשכנזי.
שאלה: אתם מצליחים להגיע לקהל מזרחי?
יעל לרר: לפחות לאליטות האינטלקטואליות המזרחיות, לאנשים שיש להם פרספקטיבה קצת אחרת על הקיום פה.
שאלה: ובכל זאת. שלוש מאות ספרים…
יעל לרר: אני רוצה לספר לך על דמות מרכזית במדור הספרות באחד מכלי התקשורת שפרשה לאחרונה. היא נתנה לנו יחס של מחלקה ראשונה. באמת.
כל הספרים שלנו שיצאו בתקופתה קיבלו ביקורת, כל אירוע ששלחנו עליו ידיעה – הידיעה פורסמה בהבלטה, היא פרסמה קטעים מתרגומים שעומדים לצאת השנה – התפרסם גם קטע מתרגום של ספר שלנו, היה מקום למאתיים מילים מתוך ספר שיוצא בקרוב – התפרסמו דברים שלנו… אני לא חושבת שיש הוצאה שהובילה עלינו ביחס אייטם פר כותר.
הרגשנו אצלה רצון עז לעזור להוצאה. היא גם אמרה לי הרבה פעמים שאנחנו עושים משהו מאוד חשוב. משהו מאוד חשוב.
לפני שהיא עזבה הייתה לי איתה שיחת טלפון. במקרה צלצלתי לשאול אם היא קיבלה את "אבן הצחוק" של הודא ברכאת, היא אמרה לי: "פוטרתי, עכשיו אני עורכת את גיליון הפרידה". אמרתי, "וואו, נורא חבל". ואז היא שאלה: "ומה מצבכם?" ואמרתי, "מאוד קשה. אני לא יודעת מה יהיה, לא קונים את הספרים שלנו". ואז שאלתי אותה את שאלת מיליון הדולר שאני בדרך כלל מתביישת לשאול אנשים. שאלתי אותה אם היא קראה את הספרים שלנו. והיא אמרה שהיא לא קראה אף ספר, ושהיא לא חושבת שהיא תקרא אף ספר.
וזה מה שאני מנסה לפצח. כולם אומרים ש"זה חשוב" וכולם מפרגנים. ובגלל ש"זה חשוב" מכניסים כל אייטם זניח שאני שולחת, ודואגים שמישהו יכתוב ביקורת, אבל עדיין את הרצון האמיתי, הפנימי, והתשוקה, והאהבה, את ה"מתחשק לי לקרוא את הספרים האלו" – זה אין.
שאלה: ניסיתם לפעול בדרכים אלטרנטיוויות לפרסום הקלאסי?
יעל לרר: השנה היו לנו מפגשים בספריות ציבוריות, בתמיכת האיחוד האירופי. אחרי שלכמה מקומות בקושי הגיע קהל, אמרתי לזו שתיאמה את המפגשים האלו: "את טועה טעות בסיסית. את לא צריכה לשכנע את הספריות לקיים מפגשים, אלא לאתר את אותן הספריות בהן מתקיימים מפגשים ספרותיים". כי מראש המרכולת שלנו לא פשוטה.
כך, למשל, בספריה העירונית בקרית שמונה יש כמה פעמים בשנה מפגש עם סופר, אז יש קהל שרגיל לבוא למפגש עם סופר בשמונה בערב, ובמקום הזה גם המפגש איתנו יצליח. ובאמת זה מה שעשינו, והיו עשרים מפגשים מצוינים בספריות בכל הארץ.
אותו דבר מבחינת הספרים. ברור שאנחנו רוצים להגיע לכל אזרח, אבל מכיוון שאנחנו עוסקים בספרות יפה, אז הפניה שלנו היא בתוך הקהל הקורא. והקהל הקורא זה לאו דווקא בוגרי אוניברסיטה, זה לאו דווקא אנשים שיש להם כסף לקנות ספרים וזה גם הקהל של הספריות הציבוריות.
נכון, יש ספריות שמפרנסות את הוצאת שלגי. ודרך השיטוט הזה בספריות, פתאום את רואה את הספרים המונחים על העגלות, מלא מלא ספרים של הרומן הרומנטי, שלא מגיעים בכלל לרשימות הספרים החדשים בעיתונות. אבל רוב הספריות והספרנים עושים עבודת קודש. יש ספרנים שמחזיקים אוספים של ספרי שירה ו"דוחפים" אותם לאנשים וגם על העגלות את רואה דברים מגוונים. אז הקהל של הספריות הוא קהל שונה מקהל קוני הספרים.
אותם "אינטלקטואלים" שאנחנו מדברים עליהם לא הולכים לספריה, הם קונים.
אבל גם בספריות יש השאלות של ספרים איכותיים, וכשבפרדס חנה או באזור בדקנו ומצאנו שהיו 16 השאלות של באב אלשמס זה מאוד שימח, גם אם לספרנית זה נראה מעט מול 60 השאלות של האחרון של רם אורן.
שאלה: מה שמחזיר אותנו לקהל המטרה הקלאסי שלכם – האליטה האינטלקטואלית…
יעל לרר: תראי, היחס שלי לאליטות התרבותיות הוא אמביוולנטי. זה גם קשור לייאוש פוליטי מהם, מזה שאני חושבת שבשנים האחרונות נחשפה ערוותו של השמאל הציוני והאליטות התרבותיות הן די חופפות לקבוצה הזו. וזה עוד משהו בעיני שחושף את ערוותם. למרות שהייתי רוצה להגיע אליהם. יש לי יחס אמביוולנטי. זאת אומרת שמצד אחד אני רוצה שאותם אנשים…
שאלה: את בעצם אומרת כאן שהצביעות יוצאת החוצה? שהם מדברים גבוהה גבוהה על שלום אבל תכל'ס לא רוצים להכיר וזה לא באמת מעניין אותם התרבות של הצד השני?
יעל לרר: כן, כן.
שאלה: רגע, אבל כשהקמתם את ההוצאה – חשבתם על קהל מטרה מסוים, על נתח שוק שחשבתם שהוא מתאים לכם והיום אתם מבינים שלא הצלחתם?
יעל לרר: לא היו לנו ציפיות של ממש. לא חשבנו שזה יהיה מקום להתעשרות. אבל… אין נתח שוק. מאוד קשה לאתר את זה. ובדיוק בגלל זה לא משקיעים בפרסום. ואם איתרנו קהל יעד – אז מה?
תראי, לא קראתי את "כל בית צריך מרפסת" אבל אני חושבת שההחלטה של ההוצאה להשקיע בקמפיין סביב הספר כרוכה בידיעה שרוב הקוראים הם קוראות מעל גיל 40. שזאת הקבוצה המסיבית של קוראי הספרים בישראל. ויונתן נדב מהוצאת חרגול הרחיב על זה רבות אצלכם בפורום.
שאלה: ובכל זאת…
יעל לרר: תראי, אנשים אומרים לי: "הספרים שלכם מלאים בשמות…" ושמות בערבית נורא קשה לעקוב אחריהם ולישראלים נורא קשה לבטא אותם ואני שואלת ומה עם כל הספרות הרוסית שכולה מלאה בשמות. והספרות הגרמנית עם כל השטראסה המסורבל הזה?
ואני שומעת המון פעמים בתקשורת סירוס של שמות ערביים. כמו למשל לא פעם אומרים מוחמד דרוויש. אבל קוראים לו מחמוד. לא מוחמד.. לא מצליחים בשום אופן להגיד את זה נכון. יש המון דוגמאות, וזה מוזר לכאורה, כי השפה העברית כל כך דומה לשפה הערבית ויש בה תנועות ארוכות ותנועות קצרות בדיוק כמו בערבית… ובכל זאת – כותבים את השמות כל הזמן בטעות. ואת רואה כמה ששמות לא מצליחים להכנס… זה מדהים הקושי הזה שקיים אצל קוראי העברית. למה? מאיפה זה בא?
שאלה: אולי זה מתחיל להסביר את הקושי לקרוא בכלל ספרות ערבית. הנה, אותה דמות שהזכרת, לא קראה את הספרים שכל כך היה חשוב לה לדחוף. למה היא לא קראה?
יעל לרר: למה היא לא קראה? היא אמרה לי שהיא לא דוגמא לכלום. היא אומרת שיש לה טעם מאוד מובחן והיא לא מבזבזת את זמנה על דברים אחרים. היא קוראת פרוסט וג'ויס.
אבל לגבי השאלה הגדולה לדעתי התשובה מורכבת מכמה דברים.
ממה שיונתן נדב אמר אצלכם שבמקום הזה של הספרות לא רוצים ערבים מול העיניים.
הם בכלל לא רוצים ערבים מול העיניים ויש להם יותר מדי ערבים מול העיניים. יש להם ערבים בחדשות ובפוליטיקה. בספרות הם רוצים הפוגה מהיומיום. הם רוצים להתרחק. זה לא עושה להם נעים. ואנחנו ראינו את זה בכל מיני שאלות שעלו במפגשים עם הקוראים.
שאלה: ומה עם "רק לחם" של שוכרי, הוא לא ערבי ישראלי והסיפור הוא לא סיפור הסכסוך – קראו אותו יותר מספרים אחרים של ההוצאה?
יעל לרר: לא. להיפך.
מה שקורה זה ככה (ואני מאוד מקווה שכל מה שאני אומרת פה ישתנה, שאני אתבדה, שיתברר שאני סתם מדברת שטויות ונצליח לשנות את זה), ומחמוד דרוויש אמר את זה יפה ממני באיזה ראיון. שאלו אותו על התרגומים לעברית. והוא אמר שהוא חושב שעדיין מוקדם מדי לתרגם לעברית. לדעתו הקהל הישראלי קורא אותו משתי סיבות: או כדי לעשות איתו שלום או כדי לדעת את האויב. סתם אנשים שאוהבים שירה לא קוראים אותו. והוא מסכים שיתרגמו אותו ומאוד תמך בנו ציבורית, ודיבר בשבחה של הוצאת אנדלוס.
מה שקורה זה שיש קהל מוגבל לספרות על הסכסוך, וכנראה שעם "באב אלשמס" פחות או יותר מיצינו את הקהל הזה. לדעתי רוב הקוראים של הספר קראו אותו בגלל שהוא על הסכסוך. בגלל הנכבה. בגלל שהוא ערבי. הספרים שהזכרתי שלא מכרו 300 עותקים בכלל לא קשורים בסכסוך. אבל קהל של "סתם ספרות ערבית" כנראה שאין בכלל.
"הסיפור של זהרה" של חנאן אלשיח', למשל, אם היה לו שם צרפתי או עברי – אין לי ספק שהיה מוכר. ואני לא אומרת את זה בגלל שהוא היה רב-מכר בעולם הערבי והיה רב-מכר בצרפתית ורב-מכר באנגלית. זה לא מעניין כי השוק הישראלי שונה. כך שהשאלה היא לא למה הספר לא נהפך כאן לרב-מכר, אלא למה הוא לא זכה לאותה הצלחה כמו של ספר מאותו הז'אנר, באותה רמה מבחינת ההקפדה שלו, שזכה לאותה התייחסות של הביקורת.
הספרים שלנו מבחינת הרמה (וזה בעיקר בגלל שלא תרגמו ספרות ערבית ככה שאנחנו יכולים לבחור את הקאנוניים והמובחרים), מקבילים לסטנדרט של הוצאות כמו הספריה החדשה, עם עובד, חרגול, כרמל, בבל. אני מדברת על הסטנדרט המוקפד. אני לא חושבת שספרים מקבילים בספריה החדשה או בעם עובד, מכרו 300 עותקים, ספר אחר ספר.
שאלה: אז איך את מסבירה את ההצלחה של "רודף העפיפונים" עם שם של סופר כמו חאלד חוסייני?
יעל לרר: זו שאלה מעניינת. אף פעם לא יודעים איזה ספר יצליח ואיזה לא. ואני הכי רוצה ששבוע הבא יאלו יהיה בראש רשימת רבי המכר.
שאלה: אבל יאלו הוא ספר פוליטי…
יעל לרר: יאלו לא מתעסק בסכסוך הישראלי-פלסטיני. ולדעתי גם רודף העפיפונים הוא פוליטי.
אני גם חושבת שהעטיפה של רודף העפיפונים מאוד מושכת וגם השם מאוד מושך. לא במקרה הספר הזה הגיע לכאן אחרי שהיה רב מכר בארצות הברית.
שאלה: אבל רוב הספרים שלכם היו רבי מכר בעולם…
יעל לרר: "רודף העפיפונים" היה רב מכר אמריקאי ממש.
הספרים שלנו מכרו עשרות אלפי עותקים, אבל אף ספר שלנו לא מכר מיליוני עותקים בארצות הברית. אין תקדים לספר ערבי שהיה רב-מכר של מיליונים. רודף העפיפונים זה רב מכר של מיליונים.
יש גם הרבה רבי מכר עולמיים שלא התרוממו כאן בארץ.
שאלה: וזה המקום שאני רוצה להעלות את עניין הקסם של העטיפה. יש ספרים שהיד שלך פשוט נשלחת אליהם בגלל הקסם הזה שגורם לך להרים את הספר ולהתחיל לעלעל בו ואז אם גם הקסם שבתוך הספר מושך אותך – קנית את הספר… ואני חושבת שזה היה אחד מהדברים. העטיפה… שזו הסיבה הראשונית…
יעל לרר: יכול להיות. ואני חושבת שיותר מזה – זה מה שכתוב על הספר.
והטקסט שכתוב הוא ישר על מחשכי שלטון הטאליבן. זה טקסט שהזוית שלו מאוד אוריינטליסטית. מאוד מאששת את מה שאנחנו חושבים על האחר. מאוד מאששת את מה שאנחנו חושבים על עצמנו. החופש תחת שלטון האימים של הטאליבן.
אז למה זה מפתיע אותי שהספר הזה הצליח? כי אני יודעת שמאוד אופנתי עכשיו במערב ספרים נגד האיסלאם. ספרים שמאוד מצליחים. אבל בארץ, כל הספרים שמראים כמה הערבים רעים – שנכתבים גם על ידי ערבים וגם על ידי אחרים – לא נמכרים פה מספיק טוב. אז למה רודף העפיפונים הצליח?
מה שאני אומרת מורכב מהמון דברים. ובסופו של דבר אנחנו לא הצלחנו לגרום לספרים שלנו להיות איזה בון טון אינטלקטואלי שכל מי שחושב את עצמו כזה צריך שיהיה לו את הספרים על המדף.
שאלה: אני דווקא חושבת שכל מי שחושב את עצמו יש לו את באב אלשמס.
יעל לרר: אני לא חושבת. אבל אם כן, אז זה רק באב אלשמס. הוא שונה מיתר הספרים. ואני חושבת שהדבר הזה הוא מורכב.
יש בעיה. קשה מאוד לשכנע את האנשים (ואת זה ראינו מהמפגשים בספריות) שאחרי שמדברים על הספרים של חנאן אלשיח' והודא ברכאת, אחרי כל זה שואלים אבל למה אתם מתרגמים רק דברים שקשורים לסכסוך?
תרגמנו רק שלושה ספרים שקשורים לסכסוך ויש לנו עוד עשרה שבכלל לא קשורים לסכסוך, אבל אנשים בטוחים מראש שערבי זה קשור לסכסוך. והם לא רוצים לקרוא על הסכסוך. ואלה שכן רוצים – רוצים רק סכסוך.
והמשימה שלנו כל הזמן היא לחתור מתחת לחומה הזאת ואני מדברת על חומה תרבותית. ועל חומות בראש, שבעיני הן יותר חזקות מהחומות הפיזיות. אותן חומות של "אנחנו לא שומעים ולא רואים וזה לא מעניין אותנו".ואני מאוד רוצה שזה יתהפך. כל המטרה שלנו, כל העבודה שלנו, היא לשבור את החומות האלו או לפחות לסדוק אותן.
אז אמרנו עטיפות. ואנחנו באמת מאוד משקיעים בעטיפות שלנו. המעצב שלנו שריף ואכד עושה עבודה נהדרת ואני רואה בחנויות איך ניגשים אל העטיפות שלנו ומרימים אותן מהשולחן ו…מחזירים חזרה.
שאלה: הן אליטיסטיות. הן משדרות אליטיזם. זה לא קומוניקטיבי.
יעל לרר: אנחנו אליטיסטים. הייתה לי הזכות ללמוד אצל פרופסור עמוס פונקנשטיין ז"ל, כשהיו אומרים לו, "אתה מדבר מעל לראש של התלמידים", הוא ענה, "אז שירימו את הראש".
הכבוד שלי לקהל זה לא לוותר בשפה, לא לוותר באיכויות גם של הספר, גם של התרגום, גם של העריכה, גם בעיצוב של העטיפה.
ככה שמהבחינה הזו אני לא מוכנה להתפשר. בארץ הנושא הזה של העטיפות מאוד מוזנח ומהבחינה הזאת דווקא מציינים אותנו תמיד לטובה.
ההערה שלך הייתה במקום אם הספרים שלנו היו נקנים על ידי "האליטיסטים", אבל אנחנו גם לאליטות לא מוכרים. ואני לא מאמינה במושג הזה "אליטות". לא מאמינה שיש דברים שמיועדים לאליטות וכאלה שמיועדים לא לאליטות. אני רוצה שכולם יקראו את הספרות הזאת.
שאלה: אז מה הלאה?
יעל לרר: אני מקווה שזה ישתנה. הכי אני רוצה שכל מה שאמרתי יתגלה כלא נכון. והנה פתאום עכשיו "יאלו", או מחר "החורש במים", או מחרתיים ספר אחר… או שפתאום כולם ישימו לב כמה חנאן אלשיח' טובה ולאט לאט כמו שהיה עם "חמסין וציפורים משוגעות", שייקח שנה ופתאום בסוף השנה יתחיל להיות ביקוש מהחנויות ופשוט נוכל להמשיך.
ו"יאלו" יהיה מבחן מצוין כי בגלל כל הסיפור הזה שההוצאה בסכנת סגירה וגם בגלל שקצת עונת מלפפונים עכשיו ואין על מה לדבר בשדה הספרות, ובגלל הסרט "באב אלשמס", ובגלל שאליאס ח'ורי כבר ידוע. אז יש לנו את התנאים לבחון את הדבר בצורה הכי מזוקקת. ואכן, הספר פחות מחודש בחנויות, וכבר התפרסמו עליו ביקורות ב-ynet (שגם פירסם קטע מהספר), ב-nrg, בוואלה, בידיעות אחרונות, במעריב, ב"העיר", בעיתון תל-אביב – ואני מניחה שגם הביקורות ב"הארץ" בדרך.
אבל אם למרות כל הרעש הזה יאלו ימכור רק אלף עותקים, אני לא רואה את הטעם בלתרגם ספרים נוספים במצב הקיים. וזה כמובן קשור בכסף שאין לנו יותר. אמנם קיבלנו תמיכה מהאיחוד האירופי. אבל ההשקעה שלנו בספרים היא מעל ומעבר. חשוב לנו להשקיע בתרגום ובעריכה ובעריכה לשונית, וזו בעיה שיש לה משמעות כלכלית, אבל לא רק. אני לא רוצה לבקש עוד תמיכה, אם אני לא יודעת שיש לזה קהל מינימלי. ואני אומרת לעצמי שאם "יאלו" לא יצליח אז מי יקנה למשל את "בנדר שאה" של אלטייב צאלח ש"זן התחתן" שלו מכר רק שש מאות עותקים.
אז אנחנו נוציא את "בנדר שאה" שהוא קצת נתמך ואנחנו צריכים בסך הכל למכור שבע מאות ספרים כדי להתאזן, שזה הרבה פחות ממה שהיינו צריכים לולא הייתה לנו התמיכה. אבל אני לא בטוחה שאנחנו נמצא אפילו את הקהל הזה. אנחנו נוציא אותו כי רוב העלות כבר הוצאה וחבל לא להוציא. נוציא בחודשים הבאים עוד תשעה ספרים שכבר מוכנים ונמצאים בקנה.
וכאמור, המבחן יהיה יאלו. כי בעצם עכשיו אנחנו כבר לא מתרגמים שום דבר חדש.
אסתי: אז באמת מה שנשאר זה להצטרף לתקווה שיאלו יהפוך לרב-מכר או לפחות יזכה לכבוד הראוי לו ושהוצאת אנדלוס תמשיך להעשיר אותנו בספרים הנפלאים שלה.
תודה רבה, באמת.