קראו את מחמוד דרוויש – יעל לרר על מחמוד דרוויש

קראו את מחמוד דרוויש. הנה, כאן על המדף. בעברית.

מאת יעל לרר, "הארץ"

זכות גדולה נפלה בחלקי להשתתף במפעל התרגומים של מחמוד דרויש לעברית. המפעל הזה הוא בעיקר פרי עטו רב הכשרון של מחמד חמזה ע'נאים, שהלך אף הוא לעולמו בטרם עת לפני ארבע שנים. ארבעה קבצים בתרגומו הנהדר של ע'נאים יצאו בעברית: "ערש הנוכרייה" בהוצאת בבל (2000), "למה עזבת את הסוס לבדו", "מצב מצור" (2003) ו"ציור קיר" (2006) שיצאו בהוצאת "אנדלוס".

בתחילת שנת 2000, כאשר רעשה הארץ בעקבות הצעתו של יוסי שריד, שר החינוך אז, להכניס שני שירים של דרויש לרשימת הבחירה של לימודי הספרות בבתי הספר העבריים, לא היה אפשר למצוא על מדפי חנויות הספרים ולו קובץ אחד שלו. שירים רבים התפרסמו אמנם במשך השנים במוספים ספרותיים ובכתבי עת; סלמאן מסאלחה תירגם את הרומאן היחיד של דרויש "זכר לשכחה" (שוקן, 1989); חנה עמית-כוכבי תירגמה את חליפת המכתבים של דרויש וסמיח אלקאסם ("בין שני חצאי התפוז", מפרש, 1991) – אבל לא היה אף קובץ שירה שלם.

ואז ע'נאים, אחד השותפים החשובים ל"אנדלוס", שנולדה רק אז, שלף מהמגירה את "למה עזבת את הסוס לבדו", אחת מפסגות יצירתו של דרויש, המשורר על מחוזות ילדותו ועל אובדנם, ובתוך שבועות אחדים הוצאנו את הספר לאור. כשהגיע הספר לחנויות שתקו כולם: העסקנים, המשוררים, כותבי הטורים, כל אלה שהתווכחו בשצף קצף על שירתו של דרויש בלי שקראו אותה. הייתי רוצה להאמין ששירתו של דרויש השתיקה את כולם, שנטלה מן המתקוטטים את מלותיהם. אך לצערי גיליתי שדרויש צדק גם כשאמר בהזדמנויות רבות כי קוראי העברית לא באמת קשובים לשירתו.

דרויש כתב גם בשבילנו. שירים רבים שלו הם פנייה ישירה אלינו: היהודים הישראלים. הפואמה "מצב מצור" (שתירגם ע'נאים וערך אנטון שמאס) נראית כאילו נכתבה עברית – והראשון שהפנה את תשומת לבי לכך היה דרויש עצמו. בינואר 2002, בעיצומו של המצור, כשהטנקים חורשים ברחובות רמאללה, מעט אחרי שחיילים ישראלים זרו שם הרס וירו על התמונות בגלריה שבמרכז ח'ליל אלסכאכיני, שם שוכן משרדו של דרויש, והפכו את מגירות שולחן הכתיבה שלו, כותב דרויש על המצור. בפואמה היפהפייה הזאת הוא כותב על ההרס, על המוות, אבל גם על השלום, על העתיד המשותף שאנחנו מתאמצים כל כך לסכל, על האפשרות. מתוך ההרס הוא מבקש "לגדל את התקווה", ומזמין אותנו – ההורסים והרוצחים – להיכנס, לשתות קפה, אבל "לצאת מהבקרים שלנו". הוא פונה אלינו, אבל אנחנו לא רוצים להקשיב.

אנחנו לא מצליחים להיפטר ממנטליות הכובש שלא יכולה לראות ביליד אלא "חסר-תרבות", מתייחסת לתרבותו כאל פולקלור, ובמקרה הטוב מתעניינת ביצירתו, כפי שדרויש חזר ואמר, "כדי לדעת את האויב או כדי לעשות עמו שלום". כך הערב ההיסטורי המרגש, שערך לכבודו כתב העת "משארף" בחיפה לפני שנה, זכה לתשומת לבה של התקשורת הישראלית ולסיקור נרחב ויומיומי בעמודי החדשות. אך כל זה נעשה מתוך התעלמות כמעט מוחלטת מהטקסטים של דרויש ומאלה שתורגמו לעברית. המכירות שלנו באותו חודש שיקפו באופן מדויק את הפער בין "ההתעניינות התקשורתית" לבין העניין בשירים: שבעה עותקים של "למה עזבת את הסוס לבדו", שבעה עותקים של "מצב מצור", 15 של "ציור קיר" שיצא פחות משנה לפני כן.

את "ציור קיר", ג'דאריה בערבית, כתב דרויש ב-1999, לאחר שהיה במצב של מוות קליני, בעקבות ניתוח שהעניק לו עשור נוסף של חיים ויצירה. בפואמה המרהיבה והקשה לפענוח הזאת הוא משוחח עם המוות, מנהל אתו משא ומתן, מבקש ממנו להמתין (לפחות "עד שאגמור לגלגל שיחה עם מה שעוד נותר לי מחיי"), מחכה לו שיחזור. "הפואמה הזאת של מחמוד דרויש גדולה ועמוקה מכדי לזכות בתובנות של רצנזיה אחת", נכתב בעמודים אלה. אך חודשים ספורים אחר כך, כמה עמודים מכאן, התלוננה כתבת בקול גדול על כך שתיאטרון אלחכאותי לא מעלה את ההצגה (הנהדרת) "ג'דאריה" בישראל. מאחר שציינה כי "אחרי הבכורה בירושלים הועלתה ההצגה ברמאללה, בתיאטרון אל-מידאן בחיפה, בבית לחם, בנצרת ובעכו", אני מניחה שהתכוונה לכך שההצגה לא הועלתה בעברית, או לפני דוברי העברית, וזאת תוך התעלמות מוחלטת מקיומו של התרגום בעברית. שוב אותו פער בלתי נסבל בין הצעקנות לבין חוסר העניין הממשי.

האיש הביישן, השקט, הנבוך מול קהל האלפים שמצטופף מולו, התקשה לסרב לבקשות לתרגם אותו לעברית, אף על פי שבשנים האחרונות – כמו כל מי שמבקש חיים המושתתים על צדק ושוויון בארץ הזאת – ייאושו היה גדול, הוא לא הצליח לגדל את התקווה. "מה הטעם עכשיו, עוד מוקדם, הם לא יקראו", אמר כשביקשנו להוציא את "ציור קיר", והתקשה לסרב, ושמח בספר המוגמר. אני שמחה שזכינו באמונו, ומקווה שהתרגומים שלנו אכן ראויים לאמון הזה.

הקבצים שהוצאנו הם חלק קטן מיצירתו של דרויש, ולמרות כל מה שאמרתי כאן, הלוואי שהיינו יכולים להשלים את מפעל התרגום ולהניח על המדף העברי עוד תרגומים אוהבים ושלמים כאלה של ע'נאים. כשנודע לי על מותו של דרויש לא יכולתי שלא לנסות לתרגם לפחות עוד שיר אחד (ולבקש, כהרגלי, את הארותיו של אנטון שמאס). התרגום כאן למעלה. קראו.

***

הם אוהבים אותי מת

כדי שיאמרו: הוא היה משלנו, היה בשבילנו.

שמעתי את הצעדים שלהם.

כבר עשרים שנה מקישים על קירות הלילה.

מגיעים, לא פותחים את הדלת. אבל עכשיו הם נכנסים.

יוצאים מהם שלושה: משורר, רוצח, קורא.

לא תשתו קצת יין?

שאלתי. נשתה,

אמרו. מתי תירו בי?

שאלתי. ענו: חכה!

ערכו את הכוסות בשורה ובפיהם זמר לעם.

אמרתי: מתי תתחיל ההתנקשות?

אמרו: כבר התחילה… למה נתת נעליים לרוח?

כדי שתדרוך על האדמה,

אמרתי. אמרו: למה כתבת את השיר בלבן

כשהאדמה כל כך שחורה?

עניתי: כי שלושים ימים נשפכים אל לבי.

אמרו: למה אתה אוהב יין צרפתי?

אמרתי: כי ראוי אני ליפה בנשים.

איך תבקש למות?

כחל, כמו כוכבים שניגרים מהתקרה.

תרצו עוד יין?

אמרו: נשתה.

אמרתי: אבקש מכם, לאט לאט,

הרגו אותי בנחת, שאספיק לכתוב שיר אחרון לאשת לבבי.

אבל הם צוחקים, לא גונבים כלום מהבית,

רק את המלים שאומר לאשת לבבי…"

(מחמוד דרויש, "פרחים פחות", קזבלנקה 1986)

לקריאת המקור באתר "הארץ" לחצו כאן