"דמו לכם אין" – יצחק לאור על "ציור קיר" למחמוד דרוויש

"דמו לכם אין"

מאת יצחק לאור, "הארץ"

הפואמה הזאת של מחמוד דרוויש גדולה ועמוקה מכדי לזכות בתובנות של רצנזיה אחת. השורות הפחות מסובכות – כמעט כתבתי מטונימיות, אף שדומה כי אין בספר הזה שורה לא-מטאפורית אחת – עוסקות בפרידה מן החיים כמו שהיו עד האירוע המחולל את הפואמה הזאת: התקף לב קשה בפאריס. השורות הללו יכולות להיות מעין פתיחה נוחה לקריאה של הדיון, דיון ראשיתי:

ראיתי ארץ, חובקת אותי
בזרועות של בוקר: היה
ראוי לריח הלחם, ויהלמו אותך
פרחי המדרכה,
הן עוד חם התנור
של אמך,
עוד חמה הברכה כמו לחם!

ומן השורות הקצוצות הללו, שהמוסיקה הקצובה שלהן עומדת ביחס הפוך לגעגוע הפשוט, הכואב, המפרק, לאם, ללחם, לכפר הרחוק, עובר המשורר לשורות ארוכות-ארוכות, שורות של "פרוזה", כדי לברר בפעם הראשונה בספר הזה, לא האחרונה, את המעמד של השירה, או מוטב – של חיי המלה במלחמה שנאלץ עמו לנהל: "ירוקה אדמת שירי, ירוקה. די בנהר אחד – ונלחש לפרפר 'אחי אתה'. די בנהר אחד – ונפתה אגדה עתיקה, שתינשא על כנף העיט הממיר סיסמאות ופסגות רחוקות במקום שחיילים יסדו לכבודי את ממלכות השכחה".

וכל כמה שדרוויש נוסק בפואמה הססגונית הזאת, הרחק מעבר לתפקידו כמשורר לאומי, פלשתינאי, אין הוא יכול בעצם לדבר על שירה בלי לדבר על היותו משורר לאומי, כלומר ערבי. ומה שכל פקיד בפנטגון יודע, קשה לפעמים לישראלים להבין: אין לאומיות ערבית בלי הממד הפלשתיני של הלאומיות הזאת. הלאומיות הערבית נולדה במקביל, או יחד עם, ואפילו כתוצאה מהתהליך ההיסטורי של נישול העם הפלשתיני מאדמתו. והתבוסה של הפלשתינאים נכרכת בתבוסה של הלאומיות הערבית.

המוטיב המרכזי של דרוויש – לשיר את שירת טרויה המובסת, מפני שהתרבות המערבית נבנתה על שירת יוון המנצחת – המוטיב הזה איננו מגייס רק דיאלוג בין השירה הערבית לשירה המערבית, דיאלוג עשיר מאוד אצל דרוויש, אלא הוא מרוכז באופן שהשירה של דרוויש מתרחשת על פני מה שהמערב מבקש לשכוח, להשכיח, להכרית. לכן הוא כותב בהמשך השורות שציטטתי למעלה: "אין עם ששירתו גדולה ממנו. אבל הנשק מרחיב את המלים עבור המתים, ועבור מי שחי בהן; האותיות מצחצחות את החרב התלויה בחגורת השחר; והמדבר יצטמק בשירים, או יתרחב בהם".

את הפואמה הזאת, בעיקרה סיכום מצמרר של החיים, כמו שהיו וכמו שצריך היה לחיותם, או לכותבם, ומדוע אי אפשר בעצם לכותבם אחרת, את הפואמה הזאת, הלא-פוליטית והלא-לאומית בעיקרה, כתב דרוויש בעקבות אירוע של מוות קליני, כמו שהוגדר התקף הלב הקשה שעבר בפאריס בסוף שנות התשעים. כך היא נפתחת:

זה שמך,
אמרה אשה
ונעלמה בפיתולי המסדרון

מכאן ואילך נתפש המוות כלידה מחדש, עמידה בשערי הלא נודע, כלומר עולם כלשהו וההתמודדות עם הלא נודע הזה:
דבר לא מכאיב לי בשערי הנצח
לא הזמן, לא רגשות,
בדברים אין קלות, במועקה
אין כובד…

דרוויש, מול המוות, מבין כי גם האין הוא מושג שהחיים, כלומר היישויות המדברות, המציאו כדי לומר משהו שבעצם, מטיבו של הדיבור עליו, ברור כי אין הוא קיים.

ואין את מי לשאול:
איפה האיפה שלי? איפה עיר
המתים, ואיפה אני? הרי אין שום אין
כאן בלא-כאן, בלא-זמן,
ואין קיום.

כמו בתרגום משפות אחרות, ה"קיום" בעברית הוא ה"הוויה", ה"יש". הדיון על האין מול היש הוא חלק מהותי מהספר המורכב הזה. דרוויש נכנס לתוך הדיון על המוות כלידה מחדש, של מי שהיה בחייו משורר ערבי נקרא ברבבות. המסירה של האין, כלומר העולם הבא, נעשית בצורה מטאפורית, בעזרת שלילה ארוכה של העולם הזה, עולם החיים, העולם שבו חי המשורר עד המוות הקליני, ואף עולם זה, שלנו, נמסר בדרכים מטאפוריות.

עוד אהיה ציפור, מאינותי
אשאב את קיומי. ככל שייחרכו כנפי
כן אתקרב אל האמת ואקום
מאפרי.

כך בתנועה הולכת ומתרחבת, כמו ביצירה מוסיקלית שהנושא מופיע בו ומתרחב ומתרחב, נע הדובר מגופו, או "זהותו" שבהווה, אל דימויי עתיד, זה עתיד של יש חדש, כלומר המוות, כלומר האין, ומשם בחזרה אל העבר, כלומר אל ארץ החיים, זו שכבר איננה, וחוזר חלילה, הלוך והתרחב. התנועה הזאת בפואמה הזאת היא מרכז העשייה האמנותית של דרוויש, וכאן קצרה היד וקצרה היריעה כדי להתמודד עם העוצמה הזאת.

כל מה שכתבתי כאן כהצעה, ומתוך אי-היכרות עם המקור הערבי, רחב הרבה יותר, ומסתלסל בהרחבה, הנה שוב חוזר: "זה שמך, / אמרה אשה / ונעלמה בלובן המסדרון. זה שמך, שנן אותו היטב!" ועכשיו הציווי הזה מתרחב, וכולל שוב את שלילת העבר כאופן שבו מתואר האין: "שכח את הדגלים והסמלים". והשלילה הזאת ממשיכה להתפשט, בדמות דברי ההד, אלא שאפילו ההד הוא קודם כל הד הקולוניאל: "כלום לא חוזר, חוזרות רק תולדותיו של החזק / חקוקות על אובליסקים במרחב… / וחוזרים תחנוניו של החלש / אל המחר – את לחם חוקנו תן לנו היום / והווה חזק קצת יותר / כי בגלגול הבא לא נשוב / כי לא לנו הנצח". או בדברי ההד המאוחרים יותר "עייפתי מתקוותי חשוכת המרפא. נלאיתי / ממלכודת האסתטיקה: מה כבר נשאר אחרי / בבל?…"

שוב ושוב מתמודד המשורר עם מותו בעזרת אותה תשוקה אל הנצח, ובאמצעות הפרידה מן העולם הזה, הוא מבקש לברוח מתפקידו הפוליטי-הלאומי. לפעמים נדמה כאילו דרוויש אינו מעז לקרוא תיגר על תפקידו הפוליטי, על היותו משורר של מאבק אנטי-קולוניאלי, ומיד אחרי כל ספק שהוא מטיל במשמעות עברו, הוא ממהר להרחיב את הדימוי השולל לעבר המחוז הרחב ביותר, ה"אוניוורסלי" ביותר: "האם כראוי אני ממלא את תפקידי במערכה / האחרונה?" שואל המשורר, וכאילו אין די בדו-משמעות בין תיאטרון לקרב ("מערכה") – מרחיב דרוויש את הקינה שלו: "האם קראתי את המחזה לפני ההצגה, / או שכפו אותו עלי? / האם אני השחקן, / או הקורבן הוא ששינה את הטקסט…"

היה חבר לאותיות שמך השרועות
נסה אותו על חיים ועל מתים

זמן הציווי הוא "זמן" מעניין, כמובן, משום שהוא כורך לא רק יותר משני בני אדם, אלא גם יותר מזמן אחד, זה של הדובר (בהווה) וזה של כוונת הדובר ביחס ל"אחר כך" (עתיד), ומובן שהוא כולל מעבר מהיר מאוד מן ההווה ללא-הווה.

מטעם ההווה
אמרה האשה
ונעלמה

ואכן, כאן הוא חוזר על ההווה, כלומר מה שנקרא בשפות האירופיות ה"נוכח": "אני ההעדר. אני השמימי הנרדף".

ושוב חוזר המשורר אל העתיד של היש: "עוד אהיה מה שארצה / עוד אהיה משורר, המים / מבטיחים לי צלילות חזון. שפתי – דימוי על דימוי". וכך מתגוששים הניגודים הללו, שכבר תיארנו, באמצעות הכחשת היש והכחשת האין.

ואלה אינם הניגודים היחידים. יותר מכל מפליא בפואמה הזאת הדיון על החלל, המרחבים הקוסמיים שהלשון פותחת לעומת המרחב, לעומת הממשות של העבר, כלומר של חיי מחמוד דרוויש בעולם הזה, לפני המוות, לפני הלידה מחדש.

שאי קולך בשיר, אלילה עתיקה, הו ענת,
שובי לשיר את שירי הראשון על הבריאה –
אולי ימצאו המספרים את תעודת הלידה
של הצפצפה בסלעי הסתיו, אולי ימצאו
הרועים את הבאר במעמקי השיר, אולי
מכנף פרפר שנלכד בחרוז פתאום
יגיעו החיים אל אלה שוויתרו
על משמעות.

לא, לא רק המרחבים, גם הזמן והמיתולוגיה וההתרוצצות בין החיים למוות, והאמונה הגדולה ביכולת של השיר, או הפחד לוותר על כוחו, ממלאים כקונצרט הענקי הזה תפקיד חשוב כל כך. כי מה נשאר לקוראים בלי השיר?

וההיסטוריה לועגת לקורבנותיה
ולגיבוריה
מעיפה מבט ועוברת…

.

לקריאת המקור באתר "הארץ" לחצו כאן