שוק שחור
מאת ציפה קמפינסקי, "ידיעות אחרונות", 24.7.09
ברשימת התודות הארוכה בסוף ספרה החדש, "דוקטרינת ההלם", מודה נעמי קליין בין השאר לבודקי העובדות. בצדק. המון עובדות הם היו צריכים לבדוק. אבל במקרה הזה, התודות הן לא רק עניין של נימוס מקצועי. העובדות שנחשפות בספר מעוררות במהלך הקריאה תחושה מעיקה של לא-יכול-להיות, לא-ייאמן, או בעיקר: איפה היינו כשכל זה קרה? ו"כל זה" מכוון לשרשרת של מעשי זוועה, שנעשו מאז שנות ה-70', באופן שיטתי, כדי להשליט ברחבי העולם – מצ'ילה ועד עיראק, מרוסיה ועד ניו אורלינס, מסין ועד פולין, מדרום אפריקה ועד סרי לנקה – בדרך ברוטאלית ולעתים בלתי דמוקרטית את רעיון "השוק החופשי". הידיעה שמישהו בדק את הפרטים מספקת לתיאוריה המטלטלת של קליין חותמת של כשרות מקצועית, והופכת את הספר לקריאת חובה עבור מי שרוצה לדעת איפה הוא חי.
קליין, עיתונאים קנדית ויהודייה, קנתה כידוע את שמה הבינלאומי בשנת 2000, עם פרסום ספרה "בלי לוגו", כתב אשמה נגד התרבות התאגידית, שהפך לתנ"ך של מתנגדי הקפיטליזם הצעירים. ספרה החדש הוא צעד נוסף למעבה הג'ונגל הקפיטליסטי. "ספר זה", כותבת קליין בהקדמה, "בא לקרוא תיגר על הטענה המרכזית… לפיה נצחונו של הקפיטליזם המשוחרר מפיקוח ממשלתי הוא תולדה ישירה של חירות, ושוק חופשי משוחרר מכבלים עולה בקנה עם הדמוקרטיה. בכוונתי להראות שקפיטליזם קנאי מעין זה תמיד בא לעולם תוך שימוש בשיטות כפייה אכזריות ביותר".
והיא מראה, ועוד איך מראה. בעקבות ביקור שערכה בעיראק ב-2003 חקרה קליין את הרעיון של טיפול בהלם והשימוש בו ככלי פוליטי. "התחלתי להתעניין", היא מספרת, "מדוע אדריכלי הפלישה והכיבוש של עיראק בחרו בטיפול בהלם כמטאפורה שלהם. מה היה כל כך מושך ברעיון של הלם עבור האנשים שרצו לעצב את עיראק מחדש".
מהצלילה לעומקו של הרעיון היא חזרה עם שלל רב ואפל: הסי.איי.איי, שחיפש דרכי חקירה אפקטיביות, היה שותף בשנות ה-50' למחקרים מחרידים בחולי נפש, כאלה שעשו שימוש בדרגות שונות של עינוי ובהן גם הלם חשמלי. מדריכי החקירה של הסי.איי.איי, שסיווגם הוסר בשנות ה-80', מגלים, על פי קליין, מדוע הלם הוא כלי יעיל: כשנחקר נמצא במצב של הלם הוא אינו יכול להגן על האינטרסים שלו. הוא נעשה ילדותי ורגרסיבי. קליין שאלה את עצמה, מה קורה כששיטות כאלה מופעלות לא על אדם בודד אלא בהיקפים נרחבים, על מדינות למשל, ויצאה לתחקיר המקיף, שהוביל אותה לטביעת המושג המכונן "הקפיטליזם של האסון", ולניסוח דוקטרינת ההלם: "האסון המקורי – הפיכה, מתקפת טרור, מפולת השוק, מלחמה, צונאמי, הוריקן – מטיל את האוכלוסייה כולה למצב של הלם קולקטיבי… וכמו האסיר המפוחד, המסגיר את שמות חבריו ומתכחש לאמונותיו, כך גם חברה מוכת הלם נוטה לוותר על עקרונות שבעת אחרת הייתה מגינה עליהם בחירוף נפש".
רק שבקצה הדרך הזו ממתינים אבירי השוק החופשי, שמרוויחים מהאסון כסף. והם בדרך כלל אמריקאים. "התקופה הטובה ביותר להשקיע", אמר לה אחד הצירים בכנס 'משקמים את עיראק 2' שנערך בוושינגטון, "היא כשהדם עוד לא התייבש". הפרקים המוקדשים בספר להשתלטות האמריקאית על עיראק, במסווה של הפצת בשורת הדמוקרטיה, מלמדים לא רק עד כמה השיטה האמריקאית אכזרית אלא גם עד כמה היא צבועה, מושחתת וכושלת.
אצל קליין, כמו אצל בובליל, שורש הרע נעוץ בפרידמנים, אלא שהפרידמנים שלה הם מילטון פרידמן, חתן פרס נובל לכלכלה, שהלך לעולמו ב-2006, ותלמידיו מהמחלקה לכלכלה באוניברסיטת שיקגו. בהם אגב, גם סטנלי פישר, נגיד בנק ישראל, המוזכר בספר יותר מפעם אחת. פרידמן, "הגורו הגדול של הקפיטליזם שלוח הרסן", לא הסתפק בניסוח תיאוריות. בשנות ה-70' הוא התגייס לסייע לרודן הצ'יליאני פינושה, ו-30 שנה אחר כך, כשנה לפני מותו בגיל 94, נשאר לו כוח להציע איך לנצל את ההריסות שהותירה הסופה קתרינה לרפורמה רדיקלית במערכת החינוך של ניו אורלינס. באמריקה של ג'ורג' בוש היה מי שהקשיב לו.
ומכיוון שבאותן 30 שנים לא חסרו בעולם אסונות ומשברים נוספים, גם לתלמידיו הרבים נמצאה עבודה. הפרידמנים סייעו למימושן של הפרטות, שהותירו מאחוריהן מדינות חבולות, שסועות בפערים כלכליים, מלאות ביותר מובטלים ועניים משהיו בהן לפני טיפולם המסור. ומצידו השני של הגלובוס היה תמיד מי שגזר את הקופון. קליין חושפת בספר, בכתיבה סוחפת כשל ספר מתח, איך הם עשו את זה, תחנה אחרי תחנה.
אבל אם נדמה שבחירתו של ברק אובמה לנשיאות והמשבר הכלכלי העולמי מקהים מעט את עוקצו של הספר והופכים אותו לספר היסטוריה, קליין מאבחנת בו גם מגמות שחייבות להמשיך ולהטריד כל בר דעת. "בשנות ה-90'", היא כותבת, "הכריזו חברות הטכנולוגיה בקול תרועה רמה… על כוחה של טכנולוגיית המידע להפיל משטרים רודניים ולמוטט חומות. כיום, בתוך מערך הקפיטליזם של האסון, משמשים הכלים של תעשיית המידע למטרה הפוכה". ההכרזה, בעקבות פיגוע התאומים, על מלחמה בטרור, שמוקצים לה משאבים בלי גבול ואין לה תאריך סיום, חיברה, על פי קליין, בין הקניון לבית הכלא, והפכה את שלל הטכנולוגיות שנועדו לאפיון צרכנים, לכלי מפתח בתעשיית "בטחון הפנים" – תעשייה של אבטחה, זיהוי ומעקב – שנעשתה הקלף החדש להתעשרות.
כאן נכנסת גם ישראל לתמונה. בפרק שטחי יחסית, מסבירה קליין כיצד תעשיית האבטחה הישראלית משתלבת בהצלחה במגמה העולמית וגורמת לישראל לאבד את התמריץ הכלכלי לשלום. כי מי צריך שלום אם גם ממלחמה מרוויחים כסף.