אסון במחיר הזדמנות
מאת אבירמה גולן, "הארץ"
מאז שראה אור ספרה הראשון, "בלי לוגו", ידועה נעמי קליין כאחת העיתונאיות והוגות הדעות המבריקות והמעניינות במערב. היא ניחנה בצירוף נדיר של כישרון כתיבה מעולה, חריצות עקשנית, ידע ותפישה זריזה. מה עוד צריך כדי לחולל, כפי שהיא אכן עושה, סערות גדולות במחשבה?
כמו "בלי לוגו" (בבל, 2005) גם ספרה החדש עב כרס וחד כתער. בהחלטיות רצינית ובלתי מתפשרת היא אוחזת בצווארם של הקוראים ההמומים, ממקדת את תשומת לבם ומכוונת את מבטם אל המבנה המושלם, ולעתים אף המרהיב, שהיא מקימה. כך, היא מוכיחה, השתלט הרוע המוחלט של הניאו-ליברליזם עליכם ועל סביבתכם, בזמן שאתם, הקוראים, ישנתם שינה עמוקה.
הטענה המרכזית של קליין מרתקת כשלעצמה. לדבריה, המשטר הקפיטליסטי פעל, בכל מקום שיכול, כדי למחוק לחלוטין את המבנים החברתיים-הכלכליים (והמדיניים) הקיימים, כדי ליצור תנאים אידיאליים לפעילותו הדורסנית. "מחוק זה יפה", היא אומרת בפרק הראשון, ומצטטת מן "הדוקטרינה הצבאית של מלחמת ארה"ב בעיראק": "הטלת הלם ומורא היא פעולה שמייצרת פחדים, סכנה והרס, שמשמעותם אינה ברורה לפרטים בחברה המאוימת, בשום שכבה ומגזר שלה, וגם לא למנהיגיה. הטבע, עם סופות הטורנדו, ההוריקן, רעידות האדמה, שיטפונות, שריפות שיוצאות מכלל שליטה, רעב כבד ומחלות, אף הוא יש בכוחו לזרוע הלם ומורא".
מכאן עוברת קליין לסיפור מניו אורלינס המוצפת בעקבות סופת "קתרינה". במו עיניה ראתה שם קליין כיצד ממשלו של הנשיא ג'ורג' בוש משתמש באסון לחסל את שרידי מדינת הרווחה ולבנות חברה מופרטת חדשה. היא מצטטת את ריצ'רד בייקר, חבר קונגרס רפובליקאי מבאטון רוז', שאמר לחברי שדולה שבאו לבקר במקלט שהצטופפו בו פליטי הדיור הציבורי שנשארו ללא קורת גג, כי "סוף סוף טיהרנו את הדיור הציבורי בניו אורלינס. אנחנו לא הצלחנו לעשות זאת, אבל אלוהים הצליח". יזמים עשירים קפצו על ההזדמנות, והובילו בלהט לבניית בתי דירות בבעלות פרטית (ומשכנתאות שידוע מה היה בסופן).
גם מילטון פרידמן, שקליין מכנה אותו "הגורו הגדול של המהלך המוביל את הקפיטליזם שלוח הרסן, האיש שלזכותו נזקפת כתיבת המדריך לכלכלה הגלובלית, האולטרה-ניידת, של זמננו", לא החמיץ את ההזדמנות. בגיל 93, בבריאות רעועה, הזדרז לומר ש"רוב בתי הספר בניו אורלינס הפכו לעיי חורבות, וכך גם בתיהם של הילדים שלמדו בהם. הילדים מפוזרים עכשיו בכל רחבי הארץ, זוהי טרגדיה. זו גם הזדמנות לרפורמה רדיקלית במערכת החינוך".
קליין מבהירה, כי "המכירה הפומבית של מערכת החינוך בניו אורלינס" התנהלה כמו מבצע צבאי והושלמה תוך 19 חודשים. בזמן שרוב תושביה העניים של ניו אורלינס היו עדיין בגלות כפויה, הוחלפה רוב המערכת הציבורית במערכת של בתי ספר בזיכיון, המנוהלת בידי יזמים פרטיים; האיגודים המקצועיים של המורים רוסקו, כל המורים פוטרו ורק הצעירים שבהם נשכרו מחדש תמורת שכר נמוך. מורי בתי הספר ראו בעיניים כלות כיצד כספי השיקום נלקחים מן התשתיות ההרוסות ומופנים לפשיטה המהירה על מערכת החינוך הציבורית, מחיקתה והחלפתה במערכת פרטית. "לפשיטות האלה, המתואמות היטב, על המרחב הציבורי בעקבות אירועי אסון, יחד עם ההתייחסות לאסון כאל הזדמנות עסקית מסעירה, אני קוראת הקפיטליזם של האסון", מנחיתה קליין את המכה.
התזה של קליין מתבססת על אינספור עובדות, ציטוטים ומראי מקום. טענתה מורכבת, ונשענת על דוגמאות רבות ומשכנעות. היא מנתחת אירועים דרמטיים שרוב הפרשנים נוטים להגדירם כמשברים מדיניים, ומוכיחה ששורשי האירועים האלה נטועים עמוק בתשוקה הבלתי מרוסנת של מובילי הקפיטליזם האלים להחריב עדי יסוד עולם ישן, ולייסד על אפרו סדר חדש.
המשברים הבולטים הם מלחמת עיראק, שחברות ענק הרוויחו ממנה מיליארדים; התקפות הטרור של 11 בספטמבר, שאיפשרו לממשל בוש לשבור את הכללים ולהשליט "כלכלה חדשה, בנויה לתלפיות", המבוססת על תעשיית אבטחה פרנואידית; ונפילת ברית המועצות. כולם הולידו ברית חדשה בין "אוליגרכים" או "נסיכים", או "ברונים" או "בעלי הון" לבין פוליטיקאים רבי השפעה.
זאת לא השתחררות מלפיתת המדינה, אומרת קליין. ואסור להאמין ל"חופש" שמעניק כביכול השוק החופשי-לכאורה הזה. זוהי בועת הון, שהאליטה הפוליטית שולטת בה ומעוניינת לשמור עליה על חשבון האזרחים. קליין מודעת היטב למקורותיה המרקסיסטיים של המחשבה הזאת. בתחילת שנות ה-80, היא מסבירה, חילחלה אל הימין הכלכלי האמריקאי ההכרה שאי אפשר לתקן בלי לשבור. אביה הרוחני הוא מילטון פרידמן, שאמר וכתב זאת בפירוש, והוא גם האשם העיקרי בכתב האישום שמגוללת קליין.
לא סתם אשם. קליין לא מסתפקת בהוכחות מובהקות (שהוזכרו כבר, יש לומר, בספרים ובמחקרים קודמים, אך מעולם לא הוצגו בחריפות מאורגנת כזאת) לכך שפרידמן ותלמידיו, "נערי שיקגו", מוטטו משטרים באמריקה הלטינית והשתמשו במדינות הקורסות כמעבדות ניסוי כדי ליישם אחר כך את השיטה בבית. בפירוט מעורר השתאות (וקצת טרחני) היא מגוללת את התוכנית הגדולה של פרידמן, המצטייר בספר כפנאט מעורר חלחלה, עקשן נחוש ומשולל עכבות, ומראה עד כמה היה מעורב במשברים שנוצלו להשתלטות ההפרטה הקיצונית.
התיאור הזה, הסובל מהתרגשות-יתר, פוגם קצת באמינות הספר ובסופו של דבר חושף את בעייתו המובנית. קשה, אמנם, שלא להתאהב בסיפור של קליין, כי הוא שלם, נטול פשרות ומחלק את העולם חלוקה מובהקת לטובים ורעים, ועם זאת, גם אם טביעות אצבעותיו של פרידמן אכן מכתימות כל משבר בעולם – מאמריקה הלטינית ועד בריטניה של מרגרט תאצ'ר (בספר יש תיאור מרתק של מלחמת פוקלנד כהזדמנות הפז של תאצ'ר לעורר רגשות לאומניים ולהפנות אותם כלפי הכורים השובתים), מההפרטה האלימה והמושחתת ברוסיה (תהליך שתיאר ג'וזף שטיגליץ באופן מעמיק יותר בספרו "אי נחת בגלובליזציה", "הקיבוץ המאוחד", 2005) ועד לאנומליית הכלכלה המשגשגת בקונפליקט המתמשך בישראל – נדמה שקליין מפריזה בחשיבות התעשייה הביטחונית כגורם מזין צמיחה – השנאה של קליין אל פרידמן מעוררת כלפיו רחמנות מיותרת דווקא.
האיבה כלפי פרידמן היא זנבה של בעיה עמוקה יותר. לפי התיאור של קליין, פרידמן ו"נערי שיקגו", שזממו במשך שנים רבות להשתלט על העולם ולבסוף הצליחו לאסור אותו באזיקי שיטתם, הם האשמים בלעדיים (טוב, גם בוש הבן ועד כמה טיפוסים מפוקפקים) בחלחול הניאו-ליברליזם לוורידים של כולנו. והם פעלו כמו אנסים בלילה נגד בתולות תמות.
זו הצגה לא רצינית של התהליכים שעבר העולם המערבי משנות ה-70 של המאה שעברה ועד היום. הקפיטליזם לא אנס. הוא הקסים, וכולנו התאהבנו בו. הוא הבטיח עושר ואושר וכולנו רצינו להאמין לו. כשמרגרט תאצ'ר, שחיפשה דרכים להתחזקות בקדנציה הראשונה שלה, וידעה ששיטתה תיתקל בקשיים בחברה הבריטית המאוגדת והסולידרית, החליטה להעביר את הדיור הציבורי לדיירים, היא ידעה משהו על הפסיכולוגיה של בני אדם. היא ויועציה שיערו שבעלי דירות, עניים ככל שיהיו, יזדהו עם בעלי הרכוש ויעברו מהצבעה ללייבור לתמיכה במפלגת השמרנים הבורגנית. נכון, השמרנים פיתו את הפועלים קשי היום, אבל אלה רצו אל חיק העושר המדומה בשמחה.
לא צריך להגזים, כמובן. לא הכל פסיכולוגיה. והתזה הנגדית הזאת, מבית מדרשו של אלן גרינספאן, כוהן דת השוק הקיצוני עד כדי מבוכה, אינה התשובה. אבל גם תיאורה של קליין בעייתי, והבעייתיות שבו בולטת לא בוויכוח עם גרינספאן ודומיו, אלא בתחום מחשבת השמאל. כי כאשר קליין מגלגלת את האשם רק אל פתחם של פרידמן ושות', היא מסירה את האחריות מכתפי החברה המערבית, ובראש ובראשונה מכתפי השמאל שוויתר בחדווה על ערכי מדינת הרווחה. בדומה לסוציולוגים ידועים, שחילקו את העולם לשולטים ונשלטים, אשמים וחפים מכל אשם, ובכך סתמו את הגולל על דינמיקה של פיוס, השתנות ותיקון, קליין מתארת עולם שטוח, שאין טעם לנהל בו שום מאבק.
כי אם הפוליטיקאים המושחתים ובעלי ההון רבי עוצמה עד כדי כך, והעניים המסכנים נשארים לנצח מחוץ לבועה, ברור שאפילו המשבר העכשווי לא יחלץ את העולם מטירופו האלים, שלא לדבר על מדינת ישראל, ההתגלמות הכי קיצונית של תזת קליין. לה בכלל אין תקווה. הוגי דעות רציניים בשמאל לא יוכלו להשלים עם דפיטיזם מתייסר ואפל שכזה. הם יחפשו תמיד דרכים לתיקון עולם. למרבה הפלא, רוב הוגי הדעות בתחום הזה כותבים היום באותה ארצות הברית, שבספרה של קליין מצטיירת כתא מעצר גדוש עינויים בתוך שוק פרוע. על דפי העיתונות הכלכלית שם מתנהל ויכוח מרתק ומעמיק, הנוגע בשורשי הסוגיות שקליין מעלה. חבל רק שכאן, בישראל – שקליין מתארת אותה כמו מחנה צבאי שמפקדיו רקובים מעושר אלים – אין לוויכוח החשוב הזה הד רציני.