מערבית: נוואף עת'אמנה. 166 עמ'.

מחיר קטלוגי: 69 ש"ח. ברכישה ישירה: 55 ש"ח.

"רק לחם" הוא סיפורה האחר של מרוקו, הסיפור שממעטים לספר. סיפור של רעב, של עוני ושל השרדות, של חיים ללא לחם וללא חמלה. "רק לחם" הוא סיפורו האוטוביוגרפי של מוחמד שוכרי, יליד 1935, מחשובי הסופרים הערבים בני זמננו, שלמד לקרוא ולכתוב רק בגיל עשרים ואחת.

במרוקו של שנות החמישים, בשלהי הקולוניאליזם, לצד ארמונות הפאר, בתי הקפה והתיירים, מתקיימת מציאות אחרת: עוני מנוון, רעב, בערות, פשע וזנות. מציאות זו היתה ועודנה מנת חלקם של מיליוני תושבים במרוקו, שנאלצים לעזוב את כפריהם ולהגר לערים הגדולות.

הרעב הכבד מאלץ את משפחתו של שוכרי לעזוב את אזור הריף, שבצפון מרוקו, ולהגר לטנג'יר. בעקבות הלחם הם מהגרים מטנג'יר לתטוואן, אחר כך לווהראן שבאלג'יר, שם עובד שוכרי אצל משפחה צרפתית, חוזרים לתטוואן, אותה הוא עוזב שוב וחוזר לטנג'יר. זהו סיפור הילדות שלא היתה למוחמד שוכרי: חיים בצל אב אכזר ואלים, חיפוש אחרי אוכל, מקום לינה ומעט חום אנושי, עבודות מזדמנות, גניבה, זנות, וגם אלכוהול וחשיש.

מסע החיפוש אחר עבודה ולחם הוא גם מסע של שחרור ומרד - מסע של התבגרות ועצמאות. הגיבור מורד במציאות - "לולא הדמיון הייתי מתפוצץ". הוא מורד ומשתחרר מהאב הרודן, מהמוסכמות החברתיות ומהבערות.

"רק לחם" עורר סערה גדולה בעולם הערבי וזכה לתהודה עולמית. מוחמד שוכרי מורד גם במוסכמות הספרותיות, הן מבחינת תכניו הנועזים של הספר והן מבחינת סגנונו. שוכרי שייך לקבוצה של סופרים צפון-אפריקאים הכותבים ערבית, שהוציאו את הספרות הצפון-אפריקאית משולי העולם הספרותי הערבי וזכו להערכה גורפת.

"רק לחם" נכתב ב-1972. הכתיבה "הרזה" ו"הפשוטה" ותיאורי המין הבוטים הקשו על מציאת מו"ל ערבי. הספר יצא לאור בערבית רק ב-1982, לאחר שתורגם לאנגלית (על-ידי פול בואלס), ולצרפתית (על-ידי טאהר בן ג'לון). הוא תורגם ל-15 שפות והופץ בלמעלה ממליון עותקים.

.

"שוכרי כותב בשפה של רעבים, בלשון כחושה, שכל מילה בה היא מילוי של צורך בסיסי. על ידי התכחשות כמעט טוטלית לתיאורים והצטמצמות למשפטי חיווי הבנויים משורות של פעלים, מצליח שוכרי ליצור פרוזה מזעזעת, אלימה וספוגת רגש", שמעון אדף, Ynet, 20.9.00.

"הספר הזה סימן מאורע מחולל בחיי. האמירה הגדולה שלו היא ש'מהלחם שנרקב יוצאים חיים' - כך היתה היצירה שלו וכך הוא התייחס לעצמו. 'החיים נולדים מהמעיים הרעבים של העניים', זה הביטוי הכי קיצוני של המדוכא, השולי, העני, שמתפרץ וחודר לתודעות של ההמונים", תאופיק אבו ואיל, nrg, 2.9.04