ידיעות אחרונות, ספרות, 13 בפברואר, 2004
הרופא על החמור והסנדלר רודף החתולים
חיים פסח
ג'ברא אברהים ג'ברא, בור המים הראשון, ילדות בבית לחם, מערבית: רביב אנין, עריכה ואחרית דבר: ד"ר עאדל מנאע, הוצאת אנדלוס/המרכז לחקר החברה הערבית בישראל / מכון ון ליר, 200 עמ'.
כאשר היה הסופר הערבי יליד בית לחם, ג'ברא אברהים ג'ברא, בן עשרים ותשע, מת הסופר העברי יצחק שמי יליד חברון. השניים, שחיו בשכנות, מעולם לא נפגשו וספק אם שמעו זה על זה. יצחק שמי (1888-1949), שבין יצירותיו "נקמת אבות" ו"העקרה", נמנה עם הסופרים היהודים של אותה תקופה, אולם כמה רחוק היה יליד חברון שורשי זה מהסופרים המהגרים בני העלייה השנייה ואחריה ומהבעיות שהעסיקו אותם: העימות עם הסביבה החדשה והמעבר הטראומטי מסביבה תרבותית מזרח-אירופית לתרבות האחרת.
מרחק תימאטי וחווייתי זה בולט במיוחד כאשר קוראים בספרו של ג'ברא ונוכחים לדעת כמה מעוותת הכללה זו. שכן אף שהאחד היה יהודי וכתב עברית והאחר היה ערבי-נוצרי וכתב ערבית, כתבו השניים על ההווי של אותו חבל ארץ, כפי שהיה בשנות העשרים. השניים חוו חוויות דומות, תיארו נופי ילדות דומים ועסקו בנושאים המהותיים לאותה החברה: יחסים בתוך המשפחה ובין המשפחה לסביבתה וההתמודדות עם האיסורים בחברה המסורתית. למעשה, השניים היו במהותם בני אותה תרבות, תרבות פלשתינה-א"י הישנה של ימי המנדט. הזיקה בין שמי לבין ג'ברא מדגימה פגם בהוראת הספרות העברית, כאשר היא מוצגת מחוץ להקשרה לסופרים בשפות זרות. כך, למשל, הזיקה שבין ביאליק לבין לרמונטוב חשובה לא פחות מזיקתו של ביאליק ליל"ג, והזיקה שבין רטוש לעזרא פאונד משמעותית יותר מזיקתו לטשרניחובסקי.
באוטוביוגרפיה שלו מתאר ג'ברא (1920-1994) את נופי הילדות, שלו בבית לחם, שהיתה אז עיירה כפרית מנותקת מהחיים המודרניים. קודם כל, נופי ארץ ישראל הישנה: "טיפות הטל נצנצו בגביעיהם בינות לאבנים, לקוצים ולעשבים המשונים… ובקעו אפילו מתחתת גדרות האבנים שמעליהן התפשטו שיחי הצבר שניצבו במין רהב קוצני… וכנפיהן של אלפי הציפורים הנוהרות מהשמים הכחולים התלכדו, חוזרות ונוסקות מעלה ונעלמות במרחבי החלל הנושק להרים" (עמ' 48). האין זה הנוף החווייתי הקרוב גם ללבו של ס. יזהר שלנו?
רוב חוויות הילדות מתרחשות במרחב הצר שבין בית המשפחה לבין רחבת כנסיית המולד ובית הספר הנוצרי, שבו לומדים גם ארמית. בחברה אנאלפביתית מצליח ג'ברא לקרוא את "רובינזון קרוזו" וכמה מסיפורי "אלף לילה ולילה" מקרעי דפים בחנות המכולת.
גלריית הדמויות מזכירה בהומור הכובש את הכפר הוולשי של דילן תומס ב"Under Milkwood": הרופא היווני בעל המגבעת המהודרת, הרוכב על חמורו הלבן ומעולם לא מחייך, בוטרוס הסנדלר רע המזג הרודף חתולים, רופא האליל ה"מטפל" באמצעות כוויות נוראות, האסטרולוג-הספיריטואליסט המזווג זיווגים ואחרים.
הסביבה ה"אחרת" כמעט אינה נוכחת. כך, למשל, אין נגיעה ממשית ביחסים שבין הנוצרים למוסלמים. היהודים מתגלים לעיניו של הילד לראשונה ליד "הכיפה" הלא היא קבר רחל: "היינו רואים שם גברים משונים למראה, במעילים שחורים ארוכים, עטויים פיאות מסולסלות ומפחידות וזקן ארוך" (עמ' 75). יש איזכור קצר ל"מרד הערבי", המוכר לנו כתקופת הפרעות ב-1929 וב-1936.
באחרית הדבר המחכימה של ד"' עאדל מנאע אנו לומדים על מעמד האוטוביוגרפיה בספרות הערבית. אך קביעתו ש"האוטוביוגרפיה היא ז'אנר חדש יחסית בספרות העולמית" אינה מדויקת. האוטוביוגרפיה של אוגוסטינוס, "הווידוים", הופיעה כבר במאה הרביעית לספירה, ולפני חמש מאות שנה היתה לז'אנר זה פריחה גדולה בספרות המערב.
ראוי לציין את עבודת התרגום והעריכה שבסימניה ניתן להבחין, למשל, כאשר קטע המסופר במקור בערבית ספרותית, שפה מובחנת מערבית מדוברת, מתורגם לעברית גבוהה יותר. ד"ר מנאע מספר על רומאנים מפרי עטו של ג'ברא ומציין אחד מהם, "החיפוש אחר ווליד מסעוד" כיצירת מופת, ואם כך הדבר, יש לקוות שאף הוא יתורגם ובהקדם.