מעריב, מדור ספרות, 27 פברואר 2004

גם שם תמה הילדות
מאת שרה אוסצקי-לזר
ג'ברא אבראהים ג'ברא, בור המים הראשון, ילדות בבית לחם, מערבית: רביב אנין, עריכה ואחרית-דבר: ד"ר עאדל מנאע, אנדלוס, 200 עמ'

באחרית-דבר לספר מבחין ד"ר עאדל מנאע בין הז'אנר של אוטוביוגרפיה מודרנית לבין כתיבת זכרונות. באוטוביוגרפיה, הוא אומר, "מתבונן המחבר במהלך התפתחותה של אישיותו… מוקד הסיפור הוא הספירה הפרטית והמשפחתית האינטימית [ואילו] בזכרונות המוקד הוא הספירה הציבורית" (עמ' 191). לפי הגדרה זו, 'בור המים הראשון' הוא אכן אוטוביוגרפיה מודרנית, שנכתבה על-ידי אחד מבכירי הסופרים הפלסטינים במקום גלותו בבגדאד, כשישים שנה לאחר התרחשות הדברים ומנקודת ראותו של ילד שגדל בפלסטין המנדטורית בשנות העשרים של המאה שעברה.
במאתיים עמודיו של הספר אין כמעט איזכור למאורעות הפוליטיים הסוערים בארץ, הבריטים לא קיימים בכלל והיהודים מוזכרים בשוליים פעם או פעמיים, כ"גברים משונים למראה, במעילים שחורים ארוכים וכובעי פרווה או מגבעות שחורות"…, שהשמיעו קולות נהי מוזרים בעת ביקורם ב"כיפה" [היא קבר רחל ] ואמרו עליהם כי הם חוטפים ילדים נוצרים" (עמ' 75).

המאבק הפלסטיני מוצנע אף הוא. רק פיסקה אחת בעמוד הלפני אחרון מאזכרת את אירועי 1936 ואחריהם את מלחמת העולם שפרצה, ומיד את מות אחותו של המחבר בילדותה ואת יציאתו ללימודים באנגליה. בנקודה זו עוצר ג'ברא וכותב, כי "לכל אלה… נחוצים מתינות ואורך רוח, שלהם אמנם נזקקנו בעודנו מתבוננים ברגעי האושר הארוכים, במשברים ובהנאות" (עמ' 189), ורומז כי מכאן ואילך נסתיים תור הילדות חסרת הדאגה ומתחיל פרק חדש בחייו, הפרטיים והציבוריים, שעליו כבר לא יכתוב.

"בור המים של חיינו הוא אותו בור ראשוני שבלעדיו חיינו אינם חיים. אליו נאספו קורותינו, כמים הנאספים אל הבור, וממנו נוכל לשאוב לעת צמא. בכל שלב בחיינו אנחנו חופרים בור חדש ומתעלים אליו את המים הנאספים מגשמי הברכה ומשטף החוויות ואליו אנו באים כשתוקף אותנו הצמא וכשהבצורת מענה את אדמתנו" (עמ' 6).

והבור שלו הוא בור הילדות, רווי באותם חוויות וזכרונות המאפשרים לצלוח אחר-כך את תלאות החיים הבוגרים. ציר הסיפור הוא מעגל חייו של ילד מוכשר ובעל רצון עז ללימודים, בן למשפחה ענייה ומרודה העוטפת אותו בחום רב ובאהבה, ותומכת בו ככל יכולתה, למרות הקשיים העצומים. ממרומי מעמדו כסופר נחשב הוא נזכר כיצד נהג ללכת לישון מוקדם על מנת להתעורר בשלוש לפנות בוקר וללמוד עד עלות השחר, כדי לנצל את שעות השקט המועטות הללו בבית ובשכונה (עמ' 175). הוא מתאר בפרטי פרטים את חבריו, מוריו, הכנסייה, ואת עירו האהובה בית לחם, ששינתה פניה ללא הכר

אין בספר נימה נוסטלגית, אין חשבון נפש פוליטי ושום ניסיון למבט-על היסטורי. קסמו בתיאור הפרטי, הקטן לכאורה, אך האוניברסלי כל-כך. דמות האם הנאבקת לפרנס את משפחתה ולהאכיל את ילדיה מזכירה את אמו של גבריאל גרסיה מארקס ב'לחיות כדי לספר', וגם קשרי המשפחה ההדוקים, מקומה המרכזי של הדת ואף הגלישה לפנטסטי ולאגדי מזכירים, לעיתים, את התימות של הסופר הדרום אמריקני המהולל.

באותן שנים ממש, במרחק ראייה אך בעולם אחר לגמרי, חיו בירושלים אמו של עמוס עוז ואמו של חיים באר, שעמדו במרכזם של הרומנים האוטוביוגרפיים שלהם. ילדותו של ג'ברא סבבה בין בית לחם לירושלים, אך משחקי הילדים, חברויות, אכזבות, הרפתקאות קטנות, סיפורי המשפחה והמעבר מתום להתפכחות – הם בעלי משמעות חוצת גבולות ותרבויות. יש להם משמעות מיוחדת עבור הקורא הישראלי, שהקיום הפלסטיני היומיומי בארץ ישראל נסתר ממנו.

התרגום קולח ויפה, מדייק בתעתיק השמות הערביים ודואג לנקדם, כמו בכל ספרי הוצאת 'אנדלוס'. ההערות והאחרית-דבר מקלות על מי שאינו מצוי במקורות הפלסטיניים, והן מרחיבות את היריעה.