נעם שיזף, nrg
10.8.05
דניאל האביד, המכונה יאלו, יושב בבית הכלא בביירות. בין עינוי תופת אחד למשנהו, דורש ממנו החוקר להתוודות על מעשי האונס והשוד שביצע ועל חברותו בארגון טרור, ולא סתם להתוודות, אלא להעלות על הכתב את כל סיפור חייו. אלא שלמרות רצונו הכן למלא את דרישות שוביו, ובזאת לשחרר את עצמו גם מהכאבים הפיזיים האיומים וגם מהמהומה הנפשית בה הוא שרוי, המשימה מתבררת ליאלו כמסובכת להפליא: הוא אינו יודע אם להתרכז בפרטים החשובים עבורו או באלו שחוקריו דורשים ממנו; הוא מתלבט אם לשמור אירועים מסוימים לעצמו, על מנת שלא לפגוע בקרובים לו; הוא מעוניין להמציא פשעים שלא ביצע, כדי לרצות את המענים אותו; והגרוע מכל – בטחונו באשר לאירועים עצמם ולמשמעותם הולך ואובד.
ספק סיפור מתח, ספק רומן שהשתבש, "יאלו" של אליאס ח'ורי הוא קודם כל ספר על הכתיבה ועל הדיבור, על ההיסטוריה ועל הזיכרון – נושאים פופולריים במיוחד כיום. קוויי העלילה הכלליים הופכים ברורים כמעט למן העמודים הראשונים של הספר, אולם האירועים הקונקרטיים נארגים ונפרמים זה מזה חליפות, וכך טוענים את ההתרחשויות ב"משמעות" חדשה שוב ושוב ("משמעות" במרכאות, מפני שאין משמעות אחת יציבה לשום דבר – ופחות מכל להודאותיו החתומות של יאלו).
הקושי לייצב סיפור רציף, קוהרנטי והגיוני עולה מתוך הביוגרפיה האישית של יאלו, עוד לפני כניסתו לכלא. הוא ככל הנראה סיריאני, בן לעדה הכלואה בין הנצרות המערבית לעולם המוסלמי. אביו נעלם, ואת יאלו גידלו אמו וסבו, שהפך מפועל פשוט לכהן דת סיריאני, ובערוב ימיו התעקש לדבר עם נכדו בשפת הסיריאנית המתה. כשהתבגר התגייס יאלו לפלנגות הנוצריות, ולקח חלק במלחמת האזרחים, עד שהחליט לשדוד את קופת המחנה ולערוק לצרפת. אלא ששם בגד בו שותפו לשוד, והותיר אותו ללא פראנק אחד בעיר שאת שפתה לא הבין. סוחר נשק לבנוני בשם מישל סלום מצא אותו מקבץ נדבות בתחנת מונפרנס, החזיר אותו לארצו והפך אותו לשומר בווילה שבה גר. כאן מתחילה ההסתבכות של יאלו: הוא שוכב עם אשתו של מטיבו סוחר הנשק; אחר כך הוא מגלה שהחורשה הסמוכה לווילה משמשת מקום מפגש פופולרי לזוגות אוהבים. בהתחלה יאלו מסתפק במציצנות; אולם לאחר זמן מה הוא מתחיל לשדוד את הגברים ולאנוס חלק מהנשים (בשבתו בכלא הוא תוהה עד כמה מדובר באונס – התלבטות שהקורא אינו שותף לה).
שלא במפורש, מוצגים פשעיו של יאלו כתוצאה של תסביך אדיפלי לא פתור – המשיכה דווקא לאשתו של מישל סלום, ששימש לו כדמות אב, וכן הדחף לשחזר במדויק את האקטים המיניים שראה במכוניות בחורשה. דווקא מערכת היחסים האמיתית היחידה שהוא מנסה לפתח מביאה עליו את מפלתו. יאלו מתחיל לחזר באובססיביות אחרי בחורה פשוטה למדי בשם שירין, שאהובה נטש אותה ביער אחרי שראה את יאלו מתקרב עם הקלצ'ניקוב. לעתים נדמה ששירין נעתרת לו, לעתים מתקבלת התחושה שכל הרמזים שיאלו ראה הופיעו רק במוחו – משחקי התעתועים האלו הם לבו של הרומן. כך או כך, שירין מתלוננת לבסוף על יאלו במשטרה; היא טוענת שאנס אותה ושדד את אהובה. הספר נפתח כשיאלו מוכנס לראשונה לחדר החקירות, והעלילה שהוצגה כאן בקצרה משוחזרת שוב ושוב בחקירות, ברשימותיו של יאלו ובמוחו.
ניתן להבין את יאלו כסמל למצבה של לבנון, מדינה שסועה ורבת זהויות, שלרוב לא חיות זו עם זו בהרמוניה, אלא מידרדרות למלחמת אזרחים. תולדותיה של לבנון נכתבות בדם, אלא שכל ההרג הזה נראה חלול וחסר משמעות, ממש כמו פשעיו של יאלו: "המלחמה שפכה מלים כמו ששפכה דם. הדם נשפך והדיבור נשפך, ואנשים כבר לא האמינו לכלום, לא לדם ולא למלים" (עמ' 78). אבל ח'ורי נזהר מאוד מרידוד הסיפור לאלגוריה היסטורית וולגרית שכזו, או מרומנטיזציה של תפקיד המספר בעת המלחמה. למעשה, אין בספר הזה מספר קבוע, או שיש בו כמה מספרים. לעתים זהו מספר יודע כל שמתבונן ביאלו, לעתים זהו יאלו עצמו שכותב, ולעתים זהו שילוב של שניהם, יאלו המתבונן, מנותק, בעצמו.
לאורך כל הדרך לא ברור אם הכתיבה היא שחרור או שיעבוד עבור יאלו: "החיים שאותם הוא כותב עלו ובאו אליו כשרשרת סיפורים קרועים, חסרים, והוא ראה את עצמו בהם כאילו היה מישהו אחר. הוא שנא את הכתיבה, ושנא את עצמו. 'לעזאזל', היה עוצם את עיניו ואומר, 'לעזאזל, היאלו הזה שאת הסיפור שלו אני כותב ייצא מהדפים האלה ישר אל חבל התליה'" (עמ' 228).
בהתחלה נראה שיאלו כותב במטרה להתחמק מעצמו ומחוקריו, כמו הדיונון, "שמשתמש בדיו שלו כדי לבלבל דייגים ודגים טורפים" (עמ' 263), אלא שמאוחר יותר הוא נזכר שסופו של הדיונון הוא להיאכל לאחר שבושל בדיו שלו. ואכן, ככל שהסיפור מתקדם נראה שיאלו הוא לא הטורף כאן, אלא הנטרף. משהו מהממד הטראגי נובע מכך שיאלו מתקשה להבין שלחוקריו אין שום עניין בכל חיבוטי הנפש שלו. הם רוצים הודאה בפשע, ותו לא; מעין הערה אירונית של ח'ורי על מקומו ותפקידו של הסופר.
כל הסיבובים הללו שאינם מוליכים לשום מקום היו יכולים להיות נדושים למדי, אלמלא הסביבה הפיזית המעניינת שבה מתרחש הרומן (ביירות שלאחר מלחמת האזרחים), ובעיקר, אלמלא כשרונו של ח'ורי להוביל את הקורא להזדהות כמעט מלאה עם גיבור זר וסתום כמו יאלו, בייחוד בזמן שבו האחדות בין יאלו הזה לבין עצמו הולכת ומתפרקת. ממבט ראשון, יאלו הוא סוג של כלומניק, טיפוס תמים ולא אנטליגנטי במיוחד, שמתקשה לקחת אחריות על מעשיו. למרות כמה חזרות מייגעות בסיום, מצליח ח'ורי להפוך את תהליך ההתבוננות הפנימית של יאלו לחוויה ייחודית ומרגשת, ובו בזמן בעלת משמעות כלל אנושית.
מגיעה מילה טובה גם להוצאת אנדלוס ולמתרגמת מלי ברוך על ספר יפה ומוקפד. אין לי דרך לשפוט את מידת הדיוק של התרגום, אבל למרות המבנה המורכב של הספר, הקריאה בו שוטפת ומהנה, יותר מאשר בספרים רבים הנכתבים במקור בעברית.
"יאלו", אליאס ח'ורי, תרגום: מלי ברוך, אנדלוס, 317 עמ'