אפשר להשאיר את הסיפור בארצו ולהרחיק לקנדה
שרה אוסצקי-לזר, מעריב – תרבות וספרות
19.4.02
דרוש אומץ לב כדי לתרגם לעברית בעת כזאת את סיפור הנכבה הפלשתינית בגליל. נחוצה תעוזה להוציא לאור ספר כרוך בשחור, שמעליו זועקים בצהוב שמות הכפרים הערביים בגליל, שהיו ואינם ושהיו וישנם, ואף לא שם של ישוב יהודי אחד ביניהם. הוצאת אנדלוס בראשות יעל לרר, המתמחה בתרגומים ספרותיים מן השפה הערבית, עשתה זאת עם כל הלב ובכוונה גדולה.
הקורא הישראלי זקוק לנשימה עמוקה ויכולת אמפתיה גדולה, כדי לצלוח את מאות העמודים הסוריאליסטיים-ריאליסטיים, שבהם נרקמת ונפרמת לאיטה הסאגה הטראגית של העם הפלשתיני בגליל ובלבנון. בשלושים ושש, בארבעים ושמונה, בשבעים ושש, בשמונים ושתיים, בתשעים ושלוש. הלוך וחזור, חזור והלוך, הספר מוגש כסיפור לאומי אחד ארוך, שעדיין אין לו סוף, והוא מורכב ממאות סיפורים אנושיים קטנים של סבל, אהבה, גבורה וייאוש. למרות יחסי הציבור הנרחבים וחרף האיכות הספרותית הגבוהה, דומה שלא רבים יוכלו לעמוד באתגר, במיוחד לא בתקופה הנוכחית, שבה הפך העם הפלשתיני לדמון. המבנה ההזוי של הסיפור מקשה ומקל על הקריאה. המספר, ח'ליל, שהוא ספק רופא, יושב לצידו של יונס, לוחם פלשתיני חסר הכרה, שהוא ספק חי, בתוך מבנה שהוא ספק בית חולים, הנמצא בלב חורבותיו של מחנה הפליטים שאתילה, והוא נוהג כמנהג שחראזדה. הוא משמר את הפצוע בחיים בזכות הסיפורים, מטפל בו ומטפח את גופו הדומם משל היה המולדת האבודה המתה-חיה. רק לעיתים הוא מאבד את סבלנותו ומטיח בחולה, שלא ברור אם הוא שומע או מבין: "אנא, הושט את ידך וחלץ אותי מבריכת הסיפורים שבמימיה אני שוקע. הסיפורים מטביעים אותי, ואני אסיר שאין לו אלא הסיפורים שהוא בורא על חירותו מה רצונך ממני? סיפרתי לך את כל הסיפורים שלך, כל העבר, כל ההווה ואתה לא מתעניין" (עמ' 244).
זהו מסע אל תוככי הזיכרון, שהמוות משחק בו תפקיד מרכזי. חיי האדם אינם אלא מעבר ממוות למוות, אומר המספר התוהה "האם פלשתין אינה ראויה שנמות למענה"? ועונה במשפט, שהוא כל-כך נכון גם היום: "מה שראוי למות למענו הוא רק מה שאנחנו רוצים לחיות אותו. השליטה באדמה היא אשליה. איש אינו שולט באדמה, כי אחרי ככלות הכל כולם נקברים בה. האדמה שולטת בכולם ולוקחת את כולם אליה" (עמ' 26).
יש ב'באב אלשמס' פרקים היסטוריים אמיתיים ושמות ומקומות החקוקים בהיסטוריוגרפיה הפלשתינית, והם נטועים בתוך הסיפור ה בדיוני, שבמרכזו אהבה. אהבת יונס, שנשאר בלבנון לאשתו נהילה, שנותרה במדינת ישראל אחרי 48' בכפר דיר אלאסד, ואהבת ח'ליל לשמס, אשה פלאית, מסתורית ומושכת, שהשתחררה מדיכוי אישי והפכה ללוחמת נועזת.בין השיטין שזורה בספר ביקורת עצמית קשה כלפי הפלשתינים, שהנציחו את מצב הפליטות, העבירו אותו גם לדורות שלא ידעו את הנכבה ונשארו תקועים בעבר: "אנחנו זוכרים דברים שלא חיינו, אנו מאמצים זכרונות של אחרים. אנחנו נערמים בשכבות זה על גבי זה ומריחים את כרמי הזיתים ואת פרדסי התפוזים" (עמ' 154). ובמקום אחר "מדוע לא נתבונן על ההווה שלנו? מדוע נישאר שבויים בידי העבר המעיב עלינו?" (עמ' 333). ועל חוסר המעש: "אילו הדיבורים היו תרופה, כבר מזמן היינו משחררים את פלשתין" (עמ' 170). ואפילו נגד חטיפות המטוסים ורצח הספורטאים הישראלים במינכן: "מי שאינו מכבד את חיי הזולת אין לו זכות להגן על חייו" (עמ' 185).
התייחסות מיוחדת במינה מבטא ח'ורי כלפי נראטיבים היסטורייים: "אני פוחד מהיסטוריה שאינה מכירה אלא סיפור אחד. להיסטוריה יש עשרות סיפורים שונים, אבל כשהיא קופאת בסיפור אחד, היא מובילה אך ורק אל המוות" (עמ' 30 1). והוא אכן מנסה להתמודד גם עם היהודים, שלדבריו הינם אסירים של סיפור אחד המצמצם ומקפיא אותם. הוא אינו מקבל את סיפורם, אבל לפחות מנסה להבין, וכועס על עצמו ועל בני עמו שלא עשו דבר בתקופת השואה: "אתה ואני וכל הבריות שעל פני כדור הארץ היינו צריכים לדעת, אסור היה לנו לשתוק. היינו צריכים למנוע מהחיה ההיא לטרוף את קורבנותיה בדרך ברברית שלא נודעה כמוה לפני כן, לא מפני שהקורבנות היו יהודים, אבל גם, כי במוות ההוא היה משום מות האדם שבתוכנו" (שם).
אולם המספר מנסה בעיקר, ובהצלחה לא מבוטלת, להעביר את החוויה הפלשתינית במחצית השנייה של המאה העשרים כסיפור אנושי. בתוך כך הוא מבקש למלא חלל ספרותי והיסטורי, שעליו הוא רומז באחד מסיפוריו, שגיבורו סמיח, אינטלקטואל פלשתיני נוצרי, מבקש לכתוב את ההיסטוריה הפלשתינית. סמיח חקר את החברה הישראלית והתנבא כי תתמוטט בסוף שנות השמונים, עקב הניגודים הקורעים אותה מבפנים. הוא ישב בבית-כלא בחברון, עונה בידי חוקר ישראלי, יצא מן הכלא ועונה בידי קנאים מוסלמים, עבר לתוניס ומת מהתקף-לב, כששמע על פלישת ישראל ללבנון.
סמיח חלם "לכתוב ספר שאין לו התחלה ואין לו סוף, אפוס, הוא היה אומר, אפוס העם הפלשתיני, שיתחיל בסיפור מפורט של הגירוש הגדול בשנת 1948. הוא אמר שאיננו מכירים את ההיסטוריה שלנו, שצריך לאסוף את כל הסיפורים של כל כפר וכפר, כדי שהכפרים יישארו חיים בזכרוננו" (עמ' 378). סמיח לא הגשים את חלומו, ודומה שאליאס ח'ורי מנסה לעשות זאת: לכתוב אפוס שאין לו התחלה ואין לו סוף, לשאת את משא הזיכרון. הוא מונה את הכפרים בשמותיהם הנשכחים, חוזר אל באר המים ואל עץ הזית ומשמש לפה ולעט לאנשים, שממשיכים לשאת את כאב אובדנם במשך חמישים שנה.
בדברי ההקדמה כותב אנטון שמאס, כי "באב אלשמס הוא הוכחה לכך שהספרות יכולה לנחם את שני הצדדים". כישראלית, לא מצאתי ניחומים בספר אלא תובנה עמוקה יותר של שורשי השנאה, ההשפלה ותאוות הנקם המניעות כבר דור רביעי של פלשתינים להיאבק בנו. פלשתיני, שייצא למסע ספרותי אל תוככי הנכבה לא ינוחם אף הוא. הוא ישאל את עצמו, כפי ששואל ח'ליל את יונס הגוסס אילו יכולת להחזיר את גלגל חייך לאחור, מה היא האופציה שהיית בוחר בה: להישאר על אדמתך בתוך מדינת ישראל, להפוך לפליט וללוחם, "או אולי היית בוחר באפשרות שלישית, כגון הגירה לקנדה? להגר ולהשאיר את הסיפור בארצו מה דעתך על כך?" (עמ' 512). אולי כאן טמון סוד הניחומים. אם כולנו נשאיר את הסיפור ההוא מאחור ונסתכל קדימה, אם הספרות תצליח לסגור את מעגלי העבר ולהפכם לזיכרון המונח על מדפי הספרים ולא לדלק המזין את חיי ההווה, אולי אז נתפנה לחיות.
מבחינה זאת 'באב אלשמס' יכול לשמש כאמצעי לתראפיה קבוצתית לפלשתינים וככלי של חמלה לישראלים. הוא יכול לפרוץ את המחסום הפסיכולוגי בין שני העמים, לשתף את הישראלים בסבל הפלשתיני, מבלי לחוש רגשות אשם. אך ספק אם הספר יגיע למיליוני הצרכנים הזקוקים לנחמה ואוטמים את אוזניהם משמוע. מה כוחן של מלים מול רובים וחגורות נפץ? מה כוחה של הספרות מול הדם? האם יכול סיפור לגרש שדים?