אישה מוכה
מאת אורית הראל, "מעריב"
"הסיפור של זהרה", מאת חנאן אלשיח' הלבנונית במוצאה (הוצאת אנדלוס), הוא סיפור עצוב, גדוש כאב שלופת את הקורא בעמוד הראשון ואינו מניח לו עד לפסקה האחרונה.
זו טרגדיה אנושית ביותר ממובן אחד, שמתרחשת אצל השכנים, שהם כל-כך קרובים אבל רחוקים. סיפור דחוס, עמוס, מעיק, בלא רגע אחד של אתנחתא קומית, סיפור שבו מציאות סביבתית-פוליטית נארגת במלוא כיעורה ההרסני לתוך מציאות פרטית מעורערת ואלימה של הגיבורים.
זהרה היא בת למשפחה שיעית מדרום לבנון. יש לה אח, שהוא הבן המועדף באופן גלוי בידי הוריה – אב אלים ומאיים, ואשתו שבוגדת בו בעקביות ומשתמשת בזהרה כעלה התאנה שלה. זהרה הילדה מנסה להתחבא – ממראות אמה עם גבר זר שהיא לא מבינה ולא רוצה להבין, מאפליה ביתית בוטה, מאביה האלים המשוכנע שהיא מסייעת ביודעין לאמה לקרנן אותו; מילדים מתנכרים ומבוגרים קרים, מהראי בו משתקפת ילדה שמתבגרת לנערה עם פנים מחוטטי פצעים, ומעצמה. בעיקר מעצמה. הילדה שהתעללו בה גדלה להיות צעירה חסרת ביטחון שמשפחתה עוד מגבירה את ייסוריה ותחושת חדלונה. היא נופלת טרף קל בידיו הנצלניות של גבר נשוי, נכנסת פעמיים להיריון ועוברת הפלות משפילות. במאמץ נואש לצאת מנתיב האבדון שהחיים בביירות התוו לה, היא בורחת לדודה הגולה באפריקה., אבל גם אצלו אינה מוצאת נחמה. שביל הבריחה ממנו עובר בנישואים קצרים ואומללים לגולה לבנוני, שבסופם היא חוזרת ללבנון המתכלה במלחמת האזרחים ונסחפת למסלול השמדה עצמית. בין לבנון לאפריקה היא נשברת, מאושפזת שוב ויוצאת אל שום-מקום נפשי.
זהרה סוחפת ודוחה, מעוררת אמפתיה וכעס, רחמים ותסכול, ייאוש וזעם. היא מקרה אבוד מראש שהקורא בכל זאת רוצה להאמין, עד הסוף, שאיכשהו היא תינצל, למרות שברור שזה לא יקרה. סיפורה הוא התגלמות הכיעור האנושי שקשה להביט בו אבל אי-אפשר להתיק ממנו את העין. וחבל רק שפה ושם הסופרת בחרה לספר את סיפורה גם מפי אחדים מגיבורי המשנה, שמסיטים לרגע את מסלול הסיפור, ללא הצדקה עלילתית או סגנונית.