לקרוא לאט, כדי שבכל זאת לא יגמר
מאת: יהודה שנהב, "הארץ"
"כמו קיץ שכבר לא יחזור" הוא מהספרים שמשתדלים לקרוא באטיות, כדי שלא ייגמר. מוחמד בראדה, סופר ואינטלקטואל מרוקאי, חוזר לקהיר של קיץ 1956 כדי לשחזר את יחסיו האינטימיים עם העיר ועם אנשיה. קיץ 1956, עבור בראדה, מתברר לא רק כעוד תחנה במסע של חייו, אלא כנקודת מפנה, שמעמדה במתווה הסיפורי מזדקר כ"אבן חן המנצנצת מנבכי הזיכרון" (עמ' 32).
כמו סטודנטים צפון-אפריקאים אחרים, הגיע בראדה לקהיר כדי ללמוד ולפתח את היכולות שלו בשפה הערבית. הימים הם ימי גמאל עבד אלנאצר והפן-ערביות. קהיר הקוסמופוליטית, הספרותית, תוססת מאנרגיית נעורים סטודנטיאלית. זוהי קהיר של בתי קפה ועשן סיגריות. באחת מסצינות הפתיחה, הוא יורד מהרכבת בתחנה בכיכר באב אלחדיד, מבקש למצוא את דרכו אל "בית המגרב", היכן שהתגוררו סטודנטים אלה, ומגלה למגינת לבו שהערבית שהוא מדבר אינה מובנת לעוברים ושבים. לא רק שזוהי עיר זרה, שונה מקהיר שאותה הכיר מהמסך הגדול באולמות הקולנוע במרוקו, אלא שאפילו שפתה אחרת. הפיצול הזה בשפה יוצר אצלו שבר, שכן זוהי התשתית לגיבוש התודעה ולהפצת המסר האידיאולוגי של התנועה הפן-ערבית. אחרי ככלות הכל, השחרור מן הקולוניאליזם המערבי צריך שיעבור דרך מקורותיה הקדומים של האומה הערבית, המגולמים בראש ובראשונה בשפה הלאומית, שפה רוויה שירים, המנונים וטקסטים, שברבות הימים "הסתננו אל הזיכרון וחזרו ועלו מבלי משים על הלשון" (עמ' 29).
בראדה אינו מוכן להתחייב לסיפור עובדתי אחד, ש"הרי כל מה שאכתוב יהיה עשוי ממלים, אבל יעוטר גם ברסיסי דמיון ובנגיעות של חלום שיערבבו זמנים ומקומות" (עמ' 9). ועוד הוא מצהיר: "קודם אכתוב את מה שיעלה מאליו בזיכרון, ואחר כך אוסיף את כל מה שיגיח ממעמקים, עטור בתעתועי הדמיון" (שם). אלא שהזיכרון, אותה תשתית ספק עובדתית שעליה יועמס הדמיון, אינו פחות מתעתע מזה האחרון. האם הזיכרון הוא מה שקרה או מה שחזרנו וסיפרנו עד שנדמה היה לנו שקרה? "האדם, גם כשהוא מוותר על חלומותיו האוטופיים, אין ביכולתו למחות מזיכרונו את הרגעים שחלם אותם" (עמ' 51). באחת מן הפסקאות המרגשות מתוודה בראדה: "נבצר ממני להפריד בין מה שקראתי למה שראיתי במו עיני, בין מה שראיתי בקולנוע למה ששמעתי מפי הבריות. התמהיל של כל אלה הוא שמפיק את האשליה החיונית של הקשר בין דרכי הייצוג המגוונות לבין מצרים כפי שהיא" (עמ' 130).
סיפור קורותיו של הגיבור חמאד, הוא מוחמד בראדה, נע במנעד רחב המכליא בין האישי לפוליטי ובין הביוגרפי להיסטורי. הוא כולל סיפורי משובה נעריים, תעלולים סטודנטיאליים נגד מורים ארכניים, פרגמנטים של תענוגות חטופים וקשרים מפוקפקים, וסיפורי חניכה גבריים בקהיר המתהוללת, המשתעשעת והמפתה. זוהי קהיר של נגיב מחפוז, של עבד אלמטלב ומוחמד עבד אלוהאב; קהיר של אום כולתום, ושל עבדה סאלח, נגן הקאנון שלה; קהיר של סלונים ספרותיים וסיפורי חניכה פוליטיים, רוויית זיכרונות מחיכוכים בין צעירי האיסתיקלאל ותומכי הבעת' והתנגשויות עם אנשי הביטחון, התגייסות למאבק לשחרור פלסטין, הפגנות מחאה וכתיבה בכתבי עת פוליטיים.
מועדון תלמידי המגרב בקהיר פתח לבראדה צוהר לזירה הספרותית והאינטלקטואלית המשגשגת. הוא מתוודע למבקרי הספרות עבאס מחמוד אלעקאד, מוחמד טאהר ג'בלאוי, ומוחמד ח'ליפה אלתונסי; נחשף לשירתם של עבד אלרחמן סדקי ושל אבו נואס; מגלה את כתבי העת הספרותיים, את הקולנוע עם מורשתו של טלעת חרב (מייסד האולפנים הלאומיים), את התיאטרון של יעקוב סנוע (שעליו כתב שמעון בלס את ספרו "סולו") ושל יוסף אידריס. הוא קורא את "החתונות של אלקבה", את "הגנב והכלבים", את "פטפוטים על הנילוס" ואת "בית בקהיר", יצירות המופת של נגיב מחפוז, הסופר האהוב עליו, וגם מבקר בבתי הקפה אלתופיקיה ועלי-באבא, שם היה יושב מחפוז לקרוא את העיתונים היומיים. קהיר גם מספקת לו הזדמנות ראשונה להתוודע לסארטר, לקאמי ולאנדרה ז'יד, ולזרמים פילוסופיים כמו הסטרוקטורליזם, האקזיסטנציאליזם או המארקסיזם; היתה זו קהיר מהפכנית, שהכילה את הרדיקליות הסטודנטיאלית: במיוחד זכר לטובה את נאאלה עבד אלהאדי, שקטעה באומץ את נאצר בעת שנשא דברים באוניברסיטה של קהיר. לימים יתברר שאותה נאאלה נישאה לסוחר ציני, שניצל את קשריה של רעייתו מן השמאל כדי למכור נשק לכל המרבה במחיר.
בראדה מתאר בערגה רבה את נאום נאצר מעל רחבת הטיילת באלכסנדריה בשנת 1956, שבו הכריז על הלאמת תעלת סואץ; דממה ירדה על ההמונים שנקהלו סביב הבמה, "ואז נשמע קול הנחושת, קולו החודר, המהלך קסם, המתריס; דיבורו כן, פונה היישר אל לבו של העם; כל הלבבות כושפו לקצב מדברו, וניצתו בלהבה כשנתן ביטוי לכל מה שהיה צפון במעמקם; משולהבים, מחושמלים, קראו קריאות בשבחו של הגיבור שרומם בגאון את ראשה של המולדת" (עמ' 25). היה זה נאום מכונן, הכרזה על סירוב להיכנע למדכא הקולוניאלי, הכרזה שהמצרים והערבים לוקחים את גורלם בידיהם. אלא ש"עד מהרה התקדרו השמים, וענני הסופה בישרו שאין בדעת המערב להניח לסטירת הלחי שזיעזעה את אושיותיו שתחלוף בלא תגובה" (עמ' 26).
ואכן הצפוי אירע: תקיפה ישראלית ב-29 באוקטובר ותקיפה משולשת מפורט סעיד לאחר הצטרפותן של צרפת ובריטניה ב-5 בנובמבר; בראדה מתרעם: "מטרתה האמיתית של התקיפה היתה להעניש את הגיבור שחום העור, ואת מי שהעזו להתקומם נגד המערב ולשים קץ להסכמים הנצלניים של העבר" (עמ' 26). כדאי לשים לב לסגנון הדברים של בראדה המוקדם, זה שמתאר בהתרגשות את נאומו של נאצר, לעומת בראדה המאוחר, זה שמתאר את התנפצותו של החלום הגדול: "הנאצריזם כפה על הכל כמין תקרת זכוכית, התווה קווים אדומים מכל עבר, על מנת לחסום את הפלורליזם וחילוקי הדעות, וכדי לדחוק את כוחות השמאל לשוליים, או לאלצם להיטמע בזרם המרכזי (…) אישיותו החזקה (של נאצר) החניקה אותם באבם (…) עד שהכל קרס בשנת 1967" (עמ' 81).
מאז אותם ימים עליזים שב בראדה לקהיר פעמים רבות וצפה בעצב גם במה שהוא חווה כניוון הולך ומתמשך; התמעטותם של תקציבי התרבות, עלייתם של הכוחות הריאקציונרים, המחנק האינטלקטואלי, סתימת הפיות, הבריונות. את חוויית הדעיכה הוא מוצא כמעט בכל. הוא מתעכב ארוכות על הזדקנותו המהירה של מחפוז, שאתו נפגש כמה פעמים, לאחר ניסיון ההתנקשות בחייו. חירש למחצה, מוקף שומרי ראש ומתווכים, חסר יכולת ריכוז, אולי סימפטומטי למצבה של קהיר. אחד הרגעים העצובים בספר הוא ניסיונו העקר של הגיבור למצוא את אום פתחיה, אשה סודאנית שהועסקה בניקיון דירתם של הסטודנטים בני המעמד הבינוני. תיאורי בראדה את אום פתחיה במהלך הסיפור הם תיאורים מלאי אהבה: אליה, לתקופה ולמאכלים שהכינה. אלא שבאחד מביקוריו המאוחרים מגלה הגיבור שאום פתחיה עזבה ולא השאירה עקבות, ויחד עמה הלכו גם הימים הנוסטלגיים ההם. כמו קיץ שלא יחזור.
*
"כמו קיץ שכבר לא יחזור" הוא ספר נוסף שיצא לאור בהוצאת אנדלוס, שאחראית להדפסתן של לא מעט יצירות מערבית, ביניהן מפרי עטם של אליאס ח'ורי ("באב אלשאמס", "יאלו"), סירין אלחוסייני שהיד ("ירושלמית"), מחמוד דרוויש ("ציור קיר", "למה עזבת את הסוס לבדו"), חנאן אלשיח' ("אטאטא את השמש מהגגות", "הסיפור של זהרה"), טאהא מוחמד עלי (שירים בתרגומו של אנטון שמאס) ואחרים. יעל לרר, היוזמת והעורכת הראשית, הצליחה להניח את הספרות הערבית על המפה התרבותית בישראל, אבל עדיין רחוקה הדרך עד שיהיה לספרות זו קהל של ממש: הישראלים עדיין רואים את הספרות והשירה הערבית דרך כוונת הרובה, כפי שהעיד על כך פעם מחמוד דרוויש: "ישראלים קוראים אותי כדי לדעת את האויב או כדי לעשות איתו שלום. הייתי רוצה שיקראו אותו אנשים שאוהבים שירה".
ברוח הדברים האלה, לא הייתי רוצה שנקרא את בראדה בגלל מה שאני עומד לכתוב להלן; בראדה היה בין האינטלקטואלים הערבים הבולטים שתקפו את עמיתיהם שהתנגדו לתרגום יצירותיהם לעברית. כפי שמגלה הסופר והמשורר מואיז בן הראש באתר האינטרנט אומדיה, בראדה קיבל איומים כאשר נודע שספרו יתורגם לעברית, אוניברסיטת א-נהר בקהיר הכריזה שתחרים את כתביו ותנועות איסלאמיות איימו לפגוע בו. בראדה היה גם בין האינטלקטואלים הערבים שהתנגדו בשנת 2001 לקיומה של ועידה "מדעית" שאורגנה על ידי מכחישי שואה. הוא חתם יחד עם עוד 13 אינטלקטואלים על גילוי דעת שכינה את הוועידה "אנטישמית". בין החותמים היו גם ההיסטוריון האלג'יראי מחמד חרבי, הסופר אליאס ח'ורי ואדוארד סעיד.
אבל כאמור, לא מסיבות אלה ראוי לקרוא את בראדה; גם לא בשל העובדה שהיה נשוי ללילה שאהיד, השגרירה האגדית של אש"ף בפאריס, שעמה חי במרוקו עד 1986. אולי יש בכך משום צדקנות, שהרי "כמו קיץ שכבר לא יחזור" מראה שאי אפשר להפריד בין האישי לפוליטי. אבל אני בכל זאת מבקש להתעקש שהסיבה שבעטיה חשוב לקרוא אותו היא שמבעד לנקבי מסננת הזיכרון של בראדה אתם עשויים ליהנות מספר קסום, כזה שתקראו לאט כדי שלא ייגמר.
פרופ' יהודה שנהב הוא עורך כתב העת "תיאוריה וביקורת" ועורך סדרת הקשרי עיון וביקורת של מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד.