לשנה הבאה בירושלים הבנויה
מאת יובל אביבי, וואלה!
נסו לקרא את המילים הבאות, ואת המסקנה שעולה מהן, ללא דעות קדומות וללא עצבי התגוננות: את ספרה "ירושלמית" פותחת סירין אלחוסייני שהיד, בת למשפחת אלחוסייני המפורסמת, בהקדמה בה היא אומרת ש"חשוב שזכרון הימים הרחוקים ההם יישמר חי ונושם, כי התקווה לימים טובים יותר היא לעולם תולדה של היכרות אמיתית עם העבר. כל שרציתי לומר הוא שלא היינו שונים מאף אחד אחר על פני האדמה. רק הגורל שנפל בחלקנו – רק הוא היה שונה".
איני חסיד של השוואה בין גורל יהודי אירופה לגורל הפלסטינים, ואיני חושב שהמעשים שעשו הציונים לערביי ארץ ישראל דומים למה שעבר על יהודי אירופה, אבל מהמילים האלו עולה שמבחינת התודעה הלאומית הפלסטינית ותפיסת עולמם, האירוע ההיסטורי הטראגי המכונן של הפלסטינים, הנכבה, הוא עבורם קטסטרופה כפי שהשואה היא עבורנו. אין זה אומר ששני האירועים זהים. רק חשיבותם עבור שני הלאומים דומה.
אבל אלחוסייני שהיד אינה מתעכבת כמעט על האשמה: העיסוק שלה בעבר הוא כמובן פוליטי, אך יותר מכך הוא געגוע אישי. בשפה פשוטה אך ציורית היא מתארת את ירושלים של שנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, בה רבו השפות, הלאומים והדתות. באהבה אין קץ למקום ומשפחה, שכמעט אי אפשר להפריד ביניהם, היא מספרת קרעי זיכרונות ילדות של משחקים בצל עצי אלון, לימודים בבתי ספר בינלאומיים, עושר ואושר, שאחריתם בהתמוטטות של כל מה שהאמינה בו. התלהמות, הטחת האשמות ושנאה כמעט שאין בספר, אם כי ברור שגם אין בו אהבה גדולה לישות הציונית. ייתכן שקוראים מסוימים יתקשו להתמודד עם המשמעות של סיפורים עצובים מסוימים, כמו זה על סבתה של אלחוסייני, שהייתה מבין המתים הראשונים של הפליטות שגורלם הביא אותם לקבורה מחוץ למולדתם. אבל יותר מכפי שאלחוסייני כועסת, מלאת צער עמוק ויוקד על ילדות וגורל שנגזלו ממנה, שיכול לנגוע בכל אחד, גם אם השקפתו הפוכה משל אלחוסייני.
את הצד התוקפני יותר מספקת הקדמה ישירה וחתומת מבט של אדוארד סעיד, הרואה בגורל משפחת אלחוסייני עדות לגורלו של הקולקטיב. חלק מהקוראים יראו בכך מכשול, וחלק יראו בכך השלמה הכרחית לסיפור, אבל אלחוסייני, אף שגורל משפחתה הוא אכן סמל לעם שלם, אינה מבקשת אלא להביא, פעם אחת לפחות, את תולדות האנשים האהובים עליה, שהפכו מאלו ששולטים בגורלם ונמצאים על גג העולם, לפליטים חסרי כל. מי שמחפש פרוזה לא ימצא כאן את מבוקשו, אף שלאלחוסייני כשרון ספרותי ברור, אבל אכן – גם בידיעת העבר של האויב יש משום יציקת ההווה והעתיד.