עם עמוס עוז לא נעשה שלום, מקסימום גדר הפרדה
מרב מנוח, nrg
"הסיפור של זהרה" מאת חנאן אלשיח' (אנדלוס) נאסר לפרסום במספר ממדינות ערב, בין השאר בשל בחירותיהן הלא-מסורתיות של הנשים המשתתפות בו ובשל תיאורי המין הנועזים הנכללים בו. במדינות אירופה לעומת זאת הם התקבלו באהדה רבה. הספר אמנם מרשים וחזק, אך גם לפוליטיקה יש, כנראה, תפקיד נכבד ביחס האוהד לו זכתה אלשיח' בקרב קהל הקוראים האירופי.
עדיין קל להתמסר לסיפורה של ערבייה מדוכאת ולהעמיד על ידי כך את התרבות המערבית באופן טבעי ומתבקש מאליו כאופוזיציה נאורה יותר. נראה כי מיקום זה משרת את מערך ההצדקות והלגיטימציות לדיכוי שחושב על עצמו ומגדיר את עצמו במושגים של שחרור והצלה. במציאות הישראלית אין כנראה צורך לתרגם ספר שלם המספר את סיפורה של זהרה. כאן אפשר להסתפק בפרסום של ידיעה עיתונאית קצרה המדווחת על רצח של אישה בכפר ערבי על רקע של כבוד המשפחה. המציאות הישראלית ועמה התקשורת על כל סוגיה – אינה נוהגת לחשוף את הצד המעורר חמלה וההזדהות כדי למנוע קונפליקטים מיותרים בכל הנוגע למושגים כמו כיבוש, שחרור, עצמאות ודיכוי בקרב קהל שיש לו אחריות מכרעת לסבלו של עם אחר. קשה גם לדחוק את המחשבה כי התעלמות מן הפן התרבותי, מסייע דה-פקטו למחיקת הזהות הלאומית. בחינת אין תרבות – אין לאום. זהו אחד מן ההסברים לכך שמפעל תרבותי חשוב כ"אנדלוס", המתרגם באופן סדיר ספרים מערבית אינו זוכה להכרה הראויה.
"הסיפור של זהרה" הוא בבחינת עדות נוספת לחשיבותו של מפעל התרגום שלאורך שנות פעילותו מוכיח שוב ושוב שאירופה ואמריקה אינם מעוזי התרבות היחידים. "הסיפור של זהרה" בתרגומו הנפלא של מחמד חמזה ע'נאים שהלך לעולמו השנה, הוא פתח לתוככי מציאות שסועה ומחוררת אותה מנסה לאחות מלאכת הסיפור, המתקשה כגלד על פני עולמה הפצוע של זהרה.
זהרה, בחורה לבנונית שיעית, נושאת את סוד אמה אשר אליה נהגה להתלוות לפגישות חשאיות עם המאהב. אותה חשאיות אפופת בהלה נשמרת ומלווה אותה גם בחייה הבוגרים יותר. היא עצמה מנהלת רומן עם גבר נשוי ונאלצת לעבור שתי הפלות. בניסיון להשתקם היא עוזבת את לבנון אל בית דודה באפריקה.
"הסיפור של זהרה" נחלק לשניים: בחלקו הראשון נשמע סיפור פוליפוני המורכב מקולותיהם של זהרה, דודה האשם, גולה פוליטי ומאג'ד, לבנוני המתגורר באפריקה ונישא לזהרה. לאחר כישלון הנישואין ותקופת אשפוז שבה זהרה ללבנון. סיפורה של זהרה ממשיך להיכתב על אדמת לבנון, אלא שהפעם הוא נמסר מפיה בלבד.
בחלקו הראשון של הטקסט, המתרחש במרחב בו נושלו הגברים מכוחם, גברים אשר היגרו לאפריקה מחברה כפרית מסורתית המשנה את פניה, מדובבת אלשיח' את כאבם: "עד מתי אצטרך להישאר באפריקה, לנשום את האוויר החם ולאכול לחם שאין לו ריח, שנאפה בתנור שדופנותיו שחורים? עד מתי אצטרך להריח את ריח הטחב הרובץ בין העצים והאבנים, ואפילו בין קורי העכבישים השחורים, המנמנמים לנצח? שמתי לב שכשאני פוגש לבנוני שזה עתה הגיע נעלם ריח הטחב, הכל נוצץ מסביב, והבוקר נראה בהיר. אך לאט-לאט, עם הזמן, הלחות חוזרת להעיק. תוך זמן קצר נעשה גם זה שמקרוב בא חלק מאפריקה".
אך רק בלבנון שותתת הדם, לבנון של מלחמת האזרחים היא מקצה מקום בלעדי לקולה של זהרה. את הזכות להיזכר, להישמע ולהיראות מעניקה חנאן אלשיח' שלא במקרה לאישה. וכך היא מוליכה את ההכרה שגם בקרב השוליים המושתקים, כלומר, השיעים הנאבקים עתה נגד קיפוח עדתי מתמשך, ישנו מדרג של דיכוי שבתחתיתו ממוקמת זהרה. גם הם אינם חפים אפוא מעוולותיו של דיכוי.
אל שיח' ממירה את סובייקט המלחמה המקובל, הסובייקט הגברי, ומזמנת לחוויה גברית טיפוסית סובייקטיביות נשית. נקודת השבר המובהקת ביותר במציאות סוציו-פוליטית המיוצגת על ידי מלחמה, מתפקדת כפלטפורמה לכינונו של "אני", של סובייקט נשי הזוכה למידה מסוימת של אוטונומיות. זהרה על פניה הכעורות והמחוטטות, על משמניה ועל אי-שפיותה חוברת להתנגדות למלחמה מתוך עמדת הנידחות והדחייה שנכפתה עליה.
זהרה מפתחת קשר מיני סוחף עם צלף המקפד את חייהם של יושבי השכונה. את המפגשים המיניים התכופים היא מדמה להפוגות הקטל, וכך מאתגרת אלשיח' את דרישות האידיאלים של האוטוביוגרפיה המערבית: ריבונות, עצמאות ואינדבידואליזם. אלשיח' אינה מאוימת מסדיקתו של הנרטיב האישי על ידי החוץ, ויתר על כן, הפיכתה של זהרה לסובייקט נשי מלא, מתאפשרת רק באמצעות יצירתו של סובייקט "היסטורי".
זהרה המכירה לראשונה באנושיותה, כמו גם בנשיותה, חווה את להט האהבה והעונג המיני ונחלצת, ולו לרגע, מהאיסורים ומהכבלים של סדר פטריארכלי, אך בה בעת היא משננת היסטוריה ארוכה של דיכוי: "האם כולנו באנו לעולם בלי שתינתן לנו האפשרות למחות, האם באנו לעולם בטעות ולפעמים אפילו בלי שלאישה תהיה הזדמנות לצעוק מעונג ברגע שנוצרנו?".