תחנה תרבותית בחיים

תאופיק אבו ואיל, nrg

נחשפתי וקראתי את מוחמד שוכרי כבר בתור נער. הוא הכי דומה לפאוזוליני, וגם היה חבר של ז'אן ז'נה ושל טנסי ויליאמס. עוד לא כתבו ככה בערבית, לא לפניו ולא אחריו. הכתיבה שלו מאוד יצרית. האופן שבו הוא מציג את החוויות שלו של העוני, איך שהוא הופך את המחסור לפיוט ולשירה, את הריקבון ליהלום – כל אלה זה בגלל האישיות שלו. הוא גדל במרוקו באיזור של עוני משווע, וחי חיים של אלימות, מחסור, יצרים והרפתקאות. לקרוא ולכתוב הוא למד רק בגיל 20. בגיל 27 הוא כבר הוציא את האוטוביוגרפיה הראשונה שלו, 'רק לחם', שיצאה בעברית בארץ בהוצאת אנדלוס. הספר הזה סימן מאורע מחולל בחיי.

האמירה הגדולה שלו היא ש'מהלחם שנרקב יוצאים חיים' – כך היתה היצירה שלו וכך הוא התייחס לעצמו. 'החיים נולדים מהמעיים הרעבים של העניים', זה הביטוי הכי קיצוני של המדוכא, השולי, העני, שמתפרץ וחודר לתודעות של ההמונים.

אף על פי שהוא מוכר באירופה ובכלל במערב, אצל ערבים הוא לגמרי בשוליים, אבל אני הייתי מת להגיע לעוצמות שלו.

מתוך "חמש תחנות התרבות של תאופיק אבו ואיל". לקריאת הטקסט המלא באתר nrg לחצו כאן.