אור מן ההפקר
מאת יצחק לאור, "הארץ"
28.3.03
אצל מחמוד דרוויש, לאורך הפואמה "מצב מצור", מוצאים את ההבנה העמוקה כי משהו חדש מתרחש כאן, משהו שעוד אין לנו שם בשבילו. זו שירת האדם כקורבן על מזבח לא ברור, כמו המוני בני אדם באמריקה הלטינית, כמו בהרים של אפגניסטן, כמו בעוני המתפשט בארצות הברית. לא רק "הדיכוי הישן והטוב"
מצב מצור, שירים מאת מחמוד דרוויש, תירגם מערבית מוחמד חמזה ע'נאם, עטיפה ועיצוב: שאריף ואכד, הוצאת אנדלוס, 95 ,2003 עמודים
V באצבעות היד) תם: "מולדת עוד מעט תפציע, / וחוכמתנו פחתה עם השנים / כי בהינו בשעון הניצחון; / אין חושך בלילנו הזרוע תותחים / בלילה אויבינו ערים / ומדליקים לנו אור / בחשכת המרתפים". מהבחינה הזאת, הפואמה הזאת היא פוסט קולוניאלית מובהקת, לא מפני שהפלשתינאים "גמרו עם הקולוניאליזם", והרי הם עוברים תהליך עמוק של קולוניזציה. אלא שהמאבקים האנטי-קולוניאליים התרחשו בעולם שצצו בו מדינות לאום חדשות בחסות המלחמה הקרה בין שתי מעצמות, מעצמות שירשו את הקולוניאליזם האירופי, ושתי המעצמות הללו התחרו על מושגי החופש והשוויון של נתיני הארצות המשתחררות (דרום-וייטנאם וצפונה, אלג'יריה ומרוקו, אנגולה וזמביה), גם מן הבחינה החומרית (תמיכה צבאית וסיוע כלכלי) וגם מהבחינה האידיאולוגית (קומוניזם וקפיטליזם). העידן הזה נגמר. הוא הוליד פרוורסיות פוליטיות ו"מלחמת קרה" שלא היתה אלא מלחמת דת גדולה. דרוויש: "השבטים לא ייעזרו במלך פרס / ולא בקיסר. הם חומדים את כס החליפות / ולמי השלטון יקבעו סביב שולחן-המשפחה. / אבל הם הלכו שבי אחר המודרניות / והחליפו / בלהק מטוסים את שיירות הגמלים".
"מצב מצור" של מחמוד דרוויש הוא מעין דיווח ממחוזות ההפקר שבלי חוק, פואמה ארוכה, בנויה מעשרות שירים, קצרים, חסרי שם. אין זה ספר "נגד הכיבוש". זהו ספר של אבל חרישי: "כאן, ליד רכסי העשן, על מדרגות הבית / אין זמן לזמן. / נעשה מה שעושים העולים אל אלוהים: / נשכח את הכאב". ולקראת סוף הפואמה: "השלום, ללכת לעבוד בגינה: / איפה ניטע את השתיל הרך?"
"מצב מצור" של דרוויש מדווח על משהו אחר, לא על מאבק לשחרור לאומי במובן שהכרנו בשנות השישים והשבעים. "הכאב / הוא: שגברת הבית לא תולה כביסה / על החבל, ומסתפקת בניקיון הדגל". אין זו נסיגה של משורר, אלא תובנה עמוקה של משמעות "הסדר העולמי החדש". פעם אמר לי דרוויש בטלפון (בהומור שאין בספר הזה): "אין, אין (לכם) פרטנר למלחמה". ואכן, השירה איננה שירה על מלחמה כי אין שם מלחמה, במחוזות ההפקר ההם, מלחמה היא האופן שישראל מתארת את המתרחש שם. באמת מתרחש שם שיטור, באמצעות צבא ענק, שיטור, לא אכיפה, אכיפה דורשת חוק.
מעבר להכרעה הלירית של משורר נערץ על מאות אלפים, הפואמה הזאת – שנכתבה ברמאללה בחורף שעבר – שונה מאוד. "אבידותינו: משני שהידים עד שמונה / בכל יום / ועשרה פצועים / ועשרים בתים / וחמישים עצי זית, / שלא לדבר על הפגם המבני / בשיר ובמחזה ובציור הבלתי גמור". ובמקום אחר: "כאן אין הקשר הומרי לשום דבר. / האגדות מתדפקות על דלתותינו כשצריך, / אין הקשר הומרי לשום דבר. / כאן יש גנרל חפירות שמחפש מדינה ישנה / תחת חורבות טרויה העתידית". אני חושב שדרוויש כתב ופירסם את הפואמה הזאת בימי העוצר הארוכים (בלי לומר מלה אחת על חייו שלו בעוצר ובסגר), גם מתוך תחושה עמוקה של ויתור על מעשה האמנות הקודם שלו. די להשוות את שירי הקובץ "למה השארת את הסוס לבדו" עם ספר זה, כדי להבין, מדוע חש צורך לחזור ו"להתנצל" על מעשה השיר, בשיאו של האסון (כאילו שוחח עם אמיל חביבי): "כאן עומדים. כאן יושבים. כאן אנחנו לתמיד. / כאן לנצח, ולנו מטרה אחת יחידה: / להיות. / ומלבדה אנחנו חלוקים בכל: / במראה דגל הלאום / (תיטיבו לעשות, בני עמי החי, אם תבחרו / בסמל החמור הפשוט) / וחלוקים במלות ההמנון החדש / (תיטיבו לעשות אם תבחרו בזמר חתונת היונים) / וחלוקים בחובות הנשים / (תיטיבו לעשות אם תבחרו אשה לראשות מנגנוני הביטחון)".
מה מאפיין את השירה הזאת, לבד מן האבל הכבד, לבד מתחושת האין-אונים, לבד מן הזהירות לא להיאחז בכוח שבשיר כעין פיצוי על העדר הכוח מחוצה לו? "חיילים אומדים את המרחק בין קיום / לחידלון / דרך כוונת הטנק / אנחנו אומדים את המרחק בין גופנו / לבין הפצצה בחוש השישי". ודאי שיש כוח לאנשים המקיימים את חייהם בתוך הכאוס הזה, ודאי שיש כוח לשירה המקלפת את העור ומותירה את הקורא מול "מצבו". אבל מהו המצב הזה של המצור, הבא לידי ביטוי בשירה הזאת.
זהו בדיוק כוחו הגדול של דרוויש. אכן, הוא משורר ערבי. ההמונים הערבים אוהבים אותו. הוא יודע היטב מה אומללה האומה הזאת. אבל מי שמבקש להבין את האהדה הרחבה לשירתו של דרוויש מעבר לגבולות האומה הערבית (מעריצת השירה), ראוי לו לבחון היטב את כוחו לפענח את המצב ההיסטורי החדש, שבו חיים העמים הנדרסים תחת אש תופת של אימפריה גדולה, לאו דווקא ישראל, אלא ישראל כחלק מאותה אימפריה. לא, אין זה "חוץ" לעומת "פנים", גם לא "החיים האור" לעומת "החיים בחושך" (של ברכט). הכל מתרחש ב"פנים", הכל מתרחש ב"חוץ". תם עידן בהיסטוריה של יחסי מעצמה וטריטוריות "חדשות" מנוכסות באקטים של כוח, עולם חדש נכבש, אזורים חדשים זוכים לחוק חדש של מטרופולין, או ניהול מטעם מונופולי בננות או חברות נפט. לא. כבר אין טריטוריות חדשות. יש רק ריסוק גמור של כל מרכז כוח מחוץ למרכז של האימפריה. גלי ההגירה הלא-חוקיים והחוקיים הם הביטוי הכי מובהק לתיחום החדש והמשתנה תדיר בין המקומות שבהם יש לריבונות מראה-פנים של מדינת-חוק, לבין המקומות שבהם מדינת החוק מתבטלת, מושעית, מופקרת. "(אל הלילה:) כל כמה שתטען לשוויון – / 'אתה של כולם'.. של החולמים ושל סוהרי / החלום – הרי שלנו הוא ירח שנפגם, ודם / שעל כתונת הלילה לא ייראה".
מדיניות כלכלית, לבה של הפוליטיקה – איך מחלקים את העושר? איך מבטיחים שוויון? – איננה עוד עניין לבתי מחוקקים (במדינות ה"ריבוניות") ואף אינה עניין להבדלים בין שמאל לימין: הכל שייך לתחום של המדיניות המונטארית האוטונומית לגמרי, בניגוד לפוליטיקה שאינה אוטונומית עוד: עצמאות הבנק המרכזי חשובה; עצמאות בית המחוקקים איננה חשובה, שלא לדבר טריטוריות נשלטות, בהן אין שום זכויות לאף אחד זולת לצבאות השיטור בכלי נשק שנבנו למלחמות עתידיות. השיטור בטריטוריות הללו ("מלחמה נגד הטרור") נעשה בכוחות צבאיים אדירים, חלק מכלכלת ענק, מוכרת נשק להשמדה המונית, משמידה נשק להשמדה המונית, ושוב מוכרת ושוב הורסת. מול הכוחות הללו ניצבים בדיעבד, או מתחילה, טרוריסטים, או לוחמי גרילה, או מפגינים שאסור להם להפגין, או פלאחים ליד אדמותיהם הבוערות, בני אדם הלומדים לחיות בהשפלה יומיומית, ובחיים נידפים כעלה ("אלי אלי למה עזבתני / ועודני ילד.. ולא בחנתני?").
אצל דרוויש, לכל אורך הפואמה, ובעיקר מתוך השוואה עם שירתו המיליטנטית משנות השבעים והשמונים, אתה מוצא את ההבנה העמוקה כי משהו חדש מתרחש כאן, משהו שעוד אין לנו שם בשבילו. זו שירת האדם כקורבן על מזבח לא ברור, כמו המוני בני אדם באמריקה הלטינית, כמו בהרים של אפגניסטן, כמו בעוני המתפשט בארצות הברית. לא רק "הדיכוי הישן והטוב". האם פלא שהספר נפתח בשיר שיכול היה להיכתב בכל אחד מאזורי ההפקר של הסדר העולמי החדש: "כאן, בשיפולי הגבעות, מול השקיעה / וכונת הזמן, / ליד בוסתנים ערופי צל – / מעשה אסירים, / מעשה מובטלים, / נגדל את התקווה". לא המאבק, אלא הפאסיוויות, ממלאת כאן תפקיד מרכזי, ממנה תצמח אולי תקווה. אולי לא. בלאו הכי המוות מושל בכל ורק בו גלומה החירות מן הסבל. "יאמר על סף המוות: לא נותר בי מתום לאבדו / חופשי אני לצד חירותי / והמחר שלי בידיו / אכנס, עוד מעט, אל חיי / אוולד חופשי, יתום, / ומאבן התכלת אותיות לשמי אבחר". שוב ושוב מתואר המוות כאפשרות סבירה, והעור החשוף, חסר ההגנה, הוא בן החורין האמיתי.
סוד כוחו של דרוויש על פני העולם כולו, קשור בדיוק בתובנה ההיסטורית, שכל כך הרבה מאתנו מתקשים לעכלה. העידן הקולוניאלי (ועמו גם המאבק האנטי-קולוניאלי, כמו סימן ה-
אחר כך כל זה התמוטט. האו"ם, שהיה ביטוי לריבונות הסדר ההוא, נהפך למעין הרחבה של מחלקת המדינה האמריקאית. עכשיו גם זה נגמר. ארצות הברית אינה זקוקה לאו"ם. אותו תהליך שמרקס ניבא בסוף הכרך הראשון של "הקפיטאל" על הכללה מתמדת ומתרחבת של כל השווקים לתוך שוק אחד, התהליך הזה מגיע לידי סיום לנגד עינינו, ובתוכו יש לחירות לאומית מעט סיכוי. "האם נזיק למישהו? האם נזיק / למדינה כלשהי, לו נרטבנו, במרומז, / ולו פעם אחת, בזרזיפי השמחה?"
הבדידות של הפלשתינאים אינה זקוקה להשוואות עם "הגורל היהודי". היא עומדת לעצמה. "כאן מצטברים בתוכנו התאריכים, אדומים / כשחורים. אלמלא החטאים היו כתבי-הקודש / צנומים יותר. אלמלא התעתועים היו / עקבות הנביאים על החולות ברורים יותר / הדרך אל אלוהים קצרה יותר". כאן, בסוף השיר הזה מופיעה תשוקתו של דרוויש הליריקן, שאחרי ספרו הגדול "פרסקו" – פואמה לירית שנכתבה אחרי מותו הקליני בפאריס – נהדף שוב אל השירה הפוליטית: "אני אלחש לצל: לו / היתה ההיסטוריה של המקום הזה הומה פחות / היו שירי ההלל שלנו / לעץ השיטה רבים יותר". המוות מולך בספר הזה, וכמה ראוי לשיר הבא להיות מולחן בלחן ערבי-אנדלוסי:
אם גשם לא תהא, אהובי,
היה עצים
פוריים לרווייה, היה עצים.
ואם לא עצים, אהובי,
היה אבנים
רטובות לרווייה, היה אבנים.
ואם לא אבנים, אהובי,
היה ירח
בחלום האהובה, היה ירח.
(כך אמרה אשה לבן שלה
בהלווייתו).
וגם בשיר הזה מופיע היום-יום כזירה שבה הולם המוות:
אמרה האם:
לא ראיתיו פוסע בתוך דמו
לא ראיתי ארגמן על כף רגלו
היה שעון על הגדר
מחזיק בידו
ספל בבונג מהביל
מהרהר בעתידו…