הדם ואבן התכלת – חיים גורי על "מצב מצור"

הדם ואבן התכלת

מאת חיים גורי, "הארץ", 16.7.03

מחמוד דרוויש. תירגם מערבית: מחמד חמזה ע'נאים. הוצאת אנדלוס, 95 עמ', 47 שקלים

"אילו קרא המודיעין הישראלי את השירה המצרית לאחר תבוסת ששת הימים ב-1967, היה יודע שאוקטובר 1973 הוא בלתי נמנע. כל קצין מודיעין טוב חייב לקרוא שירה". את הדברים האלה אמר לי ד"ר חוסיין פאוזי, מגדולי אנשי הרוח במצרים, בעת פגישה בביתו בקהיר, בדצמבר 1977.

נזכרתי בדבריו של ד"ר פאוזי בעת קריאה בספר שיריו של המשורר מחמוד דרוויש, "מצב מצור". צר לי שאיני קורא ערבית ואני נזקק לתרגום, שכן כפי שאמר כבר רוברט פרוסט, "שירה היא מה שאובד בתרגום". קראתי את שיריו גם באנגלית ובצרפתית, אך הם נראו לי רחוקים מאוד. העברית מקרבת אותם. הם מכאן, מהארץ הזאת, מהבית השכן.

פגישותי עם שיריו של דרוויש, מאז שנות השישים, היו תמיד גרויות חשש סקרני. לא פעם נכנסתי ל"כוננות ספיגה" בהתקרבי ל"צומת הדמים" של ההקשר הפוליטי. הפעם רציתי לדעת מה הוא כותב כעת, כלודר מצולק וכ"משורר לאומי", על הסכסוך הממושך והארסי בין עמינו; מה מתרחש בלבו על דעת השונה שבדומה.

"מצב מצור" ריתק אותי. הוא בבחינת מועט המחזיק את המרובה. השירים קצרים, ללא כותרות. תמצית. אין זו פואמה סיפורית רצופת עלילה הקושרת את חלקיה השונים. השירים נקראים במבודד, בייחודם. פעם הם מזדהים עם שכניהם בספר ופעם הם נוגדים להם. לפעמים שני חלקי שיר יריבים זה לזה במתח הסתירה, כמו בשיר בעמ' 16: "אתם העומדים במפתן – היכנסו,/ שתו אתנו קפה ערבי/ יאולי תרגישו שאתם אנשים כמונול./ אתם העומדים במפתני הבתים/ צאו מהבקרים שלנו,/ שנהיה בטוחים שגם אנחנו/ בני אדם". הוא מזמין את העומדים על הסף להיכנס – "שתו אתנו קפה ערבי", השתלבו במרחב, אל תהיו זמורת זר. ובהמשך, באותה פנייה אל ה"אתם", כלומר אלינו, הוא מבקש כציווי "צאו מהבקרים שלנו". נראה שהנוכחות שלנו פוגעת באנושיותם, לא רק בכבודם. דרוויש הוא אמן הסתירות האלה.

במהלכם המצטרף יוצרים השירים האלה עדות רבת משמעות, חיונית מאוד להבנת ההוויה הפלסטינית, הנתונה, כשם הספר הזה, ב"מצב מצור". קורה להם משהו מוזר, כמעט לא ספרותי. הם יוצאים מן הכתב השירי להיות ממשות מכאיבה ואף מקוממת. מדובר בסגר שהוטל על רמאללה במבצע "חומת מגן", לאחר הטבח במלון פארק בנתניה בעת סדר הפסח. אך המצור בספר השירים הזה הוא יותר מזה. הוא מצב קבע. הוא הוויה. דרוויש בעיני רבים הוא משוררם של הנצורים והגזולים, לפחות מאז ה"נכבה". עיון בשיריו הקודמים, כמו "נצח הצבר" ו"תעודת זהות", שיר השגור בפיו של כל פלסטיני, יעיד על כך. דרוויש בצד ערכו הנחשב כמשורר הוא נציג.

בספר הזה דרוויש הופך לא פעם את היוצרות. הוא משתמש פה בטקסט הלא-נשכח של שיילוק, הסוחר היהודי מוונציה, כביטוי להגדרת מצבם של בני עמו. בשיר המופנה "אל מעין-מזרחן" הוא כותב: "נניח שאתה צודק -/ נניח שאני טיפש/ ולא משחק גולף/ ולא מבין בטכנולוגיה/ ולא מסוגל להטיס מטוס -/ כלום בגלל זה נטלת את חיי והפכת אותם לחייך?/ אילו היית האחר, ואני הייתי האחר,/ יכולנו להיות ידידים ולהכיר יחדיו בכורח הטיפשות…/ כלום אין לטיפש, כמו לשיילוק,/ לב, ולחם,/ ועיניים שנמלאו דמעות?" (עמ' 71). זה מזכיר לי את התמונה בסרט הישראלי "אוונטי פופולו", שבו השבוי המצרי כורע על ברכיו בלב חולות סיני ומדקלם, כתלמיד בית הספר לתיאטרון בקהיר, את המונולוג השקספירי הידוע. זו תמצית האירוניה האנדר-דוגית. בעודו מלגלג על הסטריאוטיפ הערבי בעיני ה"מעין-מזרחן" המערבי הוא עורך, בנוסח "אשרי יתום אני", פיחות סרקסטי מודע בערכה של החברה הערבית ותרבותה. ובכל זאת, הקטע על שיילוק נוגע ללב.

מילדותי כבן הארץ גדלתי בהוויית "הנצורים והצודקים". ההוויה העברית-ישראלית בארץ-ישראל היתה בי "הוויית-קוצים", כביטויו של י"ח ברנר, והוויית מצור. אנחנו נתפסים כגוף זר בעולם הערבי, העוין, הלא משלים, הלא סולח, השוחר נקם. המצור היה גם יהודי מאוד. תמיד במהלך הדורות ידעו אבותינו היהודים את בדידות הנצורים, האחרים, המוחרמים, כלואי הגטו. לא קל לנו להתגלות גם כצרים על אחרים. אך תהיה זו התחסדות מיותרת, בשם ההכרח שלא יגונה, להתכחש לעובדה שאנו שולטים זה זמן רב בעם אחר, שלטון המביא לא פעם גם להרס, השפלה וטרטור, ועדיין לא מצאנו תשובה לטרור רצחני, על הנשק הסופי של השאהיד ברחובותינו, בבתינו. אכן, שני העמים למדו להכאיב זה לזה.

ספרו של דרוויש אינו מנסה לחלק את האשמה. מלוא כובד הקולר בצווארנו. בכך הוא שונה לחלוטין ממשוררים ישראלים ידועי שם המביעים בשיריהם אשם וחרטה. אך אולי יתנחם הקורא העברי באמביוולנטיות המאפיינת רבים משירי הספר, ימצא בהם איזה ניסיון נואש להידברות, לפיוס אפשרי: "שלום למי שמבחין כמוני/ בשכרון הנהרה, נהרת הפרפר/ בחשכת המנהרה"…(עמ' 88); "השלום, לראות את המגנט של עיני השועל/ המפתות תאווה של אשה מהססת"…// השלום, האוי התומך בצמרות/ שיר אנדלוסי, בלב גיטרה שותתת" (עמ' 94).

זה ספר המכיל כמה שירים המתפענחים בי בקושי. אולי אני חסר את הצופן. קשה לומר על שירים כאלה שהם אמורים להיות "יפים", למצוא חן. אך הם פונים גם אלינו, כופים חשבון נפש. ד"ר חוסיין פאוזי צודק. שירה מעצבת מציאות.

במהלך הקריאה נתקלתי לא פעם גם בשירים פלקטיים ומקוממים, כמו השיר בן ארבע השורות בעמ' 27. והוא אחד השירים שבהם דרוויש פונה אל הרוצחים, כלומר אלינו: " (אל רוצח): לו התבוננת בפני הקורבן/ והרהרת, היית נזכר באמך בתא/ הגז, היית משתחרר מחוכמת הרובה/ ומשנה את דעתך: לא כך תושב הזהות". הרוצח הוא כמובן חייל ישראלי והקורבן הוא פלסטיני. אמו של הרוצח נחנקה בתא הגז ולכן על בנה להשתחרר מהאלימות הרצחנית, מ"חוכמת הרובה" ולהשיב לעצמו זהות אחרת. אתה רוצה לומר – הנח לו ל"תא הגז", דרוויש, היזהר, אל תגרור גם אותו לחשבון הקשה שבינינו.

אולי אין זה יאה לדיון ספרותי, אך לא יכולתי שלא להרהר בשתי זקנות, לולה לבקוביץ בת ה-86 ושרה לוי בת ה-88, ניצולות "תא הגז", שנרצחו אף הן בידי שאהיד מתאבד במלון "פארק" בנתניה. הן לא רצחו איש בשם "חוכמת הרובה". הן רק אבדו במוות הרועש ההוא בעת סעודת סדר הפסח. מכאן ואילך הן מתלוות לטקסט הזה של מחמוד דרוויש.

בעמוד 28 הוא פונה "אל רוצח אחר" ואומר לו: "לו הנחת לעובר/ שלושים יום, תסריט אחר היה אפשרי" – הכיבוש מסתיים, הפעוט הנולד גדל, ילד בריא שאינו זוכר את זמן המצור, כנער הוא לומד במוסד אחד עם אחת מבנותיו של הרוצח. ואלה אולי ייפלו ברשת האהבה "ואולי יולידו בת (הודייה מלידה)". בסיום שיר האפשרות האחרת אומר דרוויש: "אבל מה עשית?/ בתך היתה לאלמנה/ והנכדה ליתומה (…) איך פגעת בשלוש יונים בירייה אחת?"

וזכרתי שורות מר' בנימין ב"משא ערב" שלו, בחוברת "המעורר", 1906: "את בניך תיתן לו ולקחת גם לך מבניו./ ויבוא דם גיבוריו בדמך והלכת הלוך וגדול./ ומצא מין את מינו והיה מין אחד". שהרי "אנשים אחים אנחנו משפחות אחדות כל גויי הארץ". התמזגות ישראל וערב בחזון מרהיב. הדברים התנהלו אחרת.

בספרו של דרוויש מצויה קבוצת שירים שלמה העוסקת בשאהידים. באחד מהם מבהיר לו השאהיד: "… לא חיפשתי מעבר לאופק/ את בתולות הנצח, הרי אהבתי את חיי/ עלי אדמות, בין אורן לתאנה, אך/ הדרך לחיי היתה חסומה,/ וחיפשתי אחריהם בדבר היחיד שהיה לי -/ דם בגוף אבן התכלת" (עמ' 76).למען האמת, התקשיתי להבין עד תום את מהותה של האבן הזאת וסגולותיה. "אבן התכלת" מופיעה גם בשיר אחר, בעמ' 12: "… אוולד חופשי, יתום,/ מאבן התכלת אותיות לשמי אבחר". פרופ' משה שרון, מגדולי חוקרי תרבות האיסלאם, שאליו פניתי, אמר לי כי אבן התכלת, lapis lazuli, שמקורה פרסי, מופיעה במסורת העממית גם בעולם העתיק כסגולה נגד עין-הרע, כאובייקט של קדושה, המצויה בצבע התכלת, וכי אכן שימשה זו גם כקמע. ניתן למצוא את התכלת הזאת ב"עין התכולה" ובחמסה המגינה עלינו. וכן, כאמור בשיר, ניתן להוציא ממנה שמות. לדעתו של שרון, הביטוי "דם בגוף אבן התכלת" יוצר אלמנט של קדושה. ומוסיף כי דרוויש, כבן למשפחת פלאחים בגליל, הכיר מילדותו את צבע התכלת, שהוא גון השמים, המקיף לחלונות בכפרי הערבים.

בשיר סמוך כותב דרוויש: "השאהיד מלמד אותי: אין יופי מחוץ לחירותי". וזו שורה שתעסיק רבים מקוראי הספר בעברית. כי בעודה שורה בשיר היא חורגת ממנו אל ההתאבדות, הקוטלת בכוונה תחילה, שבה, כאמור, מושגת חירותו של האיש הבוחר הן במעשה המוות והן בקורבנותיו. יש משהו מצמרר במלים ששם המשורר בפי השאהיד.

אני חושב שישראלים שלא חדלו לריב את ריבם של הפלסטינים, הושיטו יד וביקשו אחווה, ישאלו שאלות שאין להן מענה בלא מעט משירי הספר הזה. מי שפונה אלינו בשם עמו הנצור, המושפל ופגוע הירי, אינו יכול שלא להישיר מבט אל גוויות הישראלים המרוסקות, במלונות, בקניונים, באוטובוסים, בבתי הקפה. אך משהו אנושי מאוד מתרחש בהמשך כאשר בוכה האב הפלסטיני, המביט בתמונת בנו השאהיד: "איך החלפת בינינו תפקידים, בני,/ והולכת אותי אחריך?" לא, לא סוכות האבלים הגאות.

אך יש בספר, בעמ' 83, גם שיר האמור להתפרש אחרת באירוניה המרה שבו, העוסק במשפחולוגיה של השוהדה, עד איזו הצטברות חונקת של "מספיק ודי!"

השאהידה בת השאהידה בת השאהיד

ואחות השאהיד ואחות השאהידה גיסת

אם השאהיד נכדת סבא שאהיד

ושכנת דוד השאהיד (וכו' וכו') -

ודבר לא קורה בעולם הנאור

הרי תם עידן הברברים

וקורבן אלמוני הוא עניין שגרתי

והקורבן, בדומה לאמת, הוא עניין יחסי

(וכו' וכו').

במקום אחר הוא כותב: "… אלמלא החטאים היו כתבי הקודש/ צנומים יותר. אלמלא התעתועים היו/ עקבות הנביאים על החולות ברורים יותר/ הדרך אל אלוהים קצרה יותר -/ … לו היתה ההיסטוריה של המקום הזה הומה פחות/ היו שירי ההלל שלנו/ לעץ השיטה רבים יותר". אתה נענה לשורות האלה.

והספר הזה נמשך. יש בו איפוק, הימנעות מטונים גבוהים ומשימוש שופע בתארים. לא פעם אתה פוגש בשירים האלה במבע המגדיר היטב מצבים, אנשים ומהויות. מצור והמתנה לאחרת: "מעשה אסירים/ מעשה מובטלים,/ נגדל את התקווה". אכן, דברים שרואים משם לא רואים מכאן.

דרוויש הוא משורר אמיתי. הוא גם "משורר לאומי". לנו אין ולא יכול להיות "משורר לאומי" בזמן הזה. זו חברה ישראלית מרירה, אירונית וסרקסטית, שסועת מחלוקת. זו חברה המכילה משוררים שונים המתעמתים זה עם זה על צדקת הדרך בארץ העייפה להורגים וגם על שירתו של דרוויש וההוויה הלאומית שהוא מייצג. בספר הזה אין דרוויש מבחין בין אלה לאלה.

בהמשך הוא אומר: "כאן יש גנרל חפירות שמחפש מדינה נושנה/ תחת חורבות טרויה העתידית". כאן דרוויש הוא במיטבו, אנין ועוקצני. ואם ירדתי לסוף דעתו הרי שמדובר פה במשה דיין, המשוגע לארכיאולוגיה, שבעודו מבקש תרבות קדומה, מקומית, הוא שייך לחורבן העתיד לפקוד את עירו. נזכרתי בשיר אחר שלו, "נצח הצבר", שבו מזכיר האב לבנו את כובשי הארץ – "חיילי יהושע בן-נון, צלבניים,/ שכירסמו בהם עשבי ניסן לאחר נדידת החיילים".

אלא שאין אנו צלבנים. מקומיים אנחנו. עם בארצו. עם בחלק מארצו, עם הנכון ברובו לחלוק אותה עם העם השכן. אין אנו צריכים לשוב ולהוכיח את נחישותנו להיות כאן ואת מסירות הנפש.

לפני 15 שנה קראתי מפרי עטו של המשורר: "אתם העוברים בים המלים החולפות/ שאו שמותיכם והסתלקו. גנבו מה שתרצו/ מתכול הים ומחולות הזיכרון… אבל לא תדעו לעולם כיצד בונה אבן מאדמתנו את גג השמים". והלאה שם: "מכם הפלדה והאש ומאתנו בשרנו. מכם עוד טנק ומאתנו אבן/ מכם עוד פצצת גז ומאתנו הגשם/ טלו את מנתכם מדמנו ורק הסתלקו/ … כי יש לנו בארץ מה שאין לכם, מולדת".

ההמשך אינו מקל על הקורא העברי: "לכו לאן שתרצו, אבל לא בינינו, בשום אופן! הגיע הזמן שתסתלקו/ שתמותו היכן שתרצו, אבל לא בינינו/ צאו מכל דבר, צאו מפצעינו, מאדמתנו/ צאו מהיבשה, מהים, מהכל…" (השיר תורגם לעברית על שפי גבאי ופורסם ב"מעריב" במארס 1988).

אני מקווה שדרוויש מתחרט על ה"צאו" הזה, שעורר זעם ותדהמה גם בקרב רבים בשמאל הישראלי, שהתקשו ללמד עליו סנגוריה על אף הרגלי צידוק הדין. היו כמובן אחרים שהכשירו את הכתוב, והסבירו לנו שמדובר רק ביציאה מ"השטחים".

הטון בספר הזה שונה מאוד. מצאתי כאן לא מעט שירים מן המיטב, שיש בהם חוכמת ניסוח, דקויות ויכולת הגדרה אנינה. אם אינני טועה יש בו גם עייפות מדם ומשנאה ואפילו המלצה פצועה לעתיד אחר. מי שירצה יאמר שפרק הנעילה בספר עוסק כולו בשלום ומגדיר את מהותו. הוא פותח במלים המזכירות את נתן זך: "שקט בבקשה". ואחר כך בשיר הסמוך:

הפסקת-אש בבקשה, לבחינת ההוראות:

האם ניתן לכתת מטוסים לאתים?

אמרנו להם: הפסקת אש בבקשה, לבחינת הכוונות,

הן ייתכן שיסתנן קורטוב פיוס לנשמה.

ואז, בעזרים פיוטיים, נתחרה ונחליט

מי אוהב את הדברים יותר.

ענו לנו: וכי לא ידעתם שפיוס פנימי

עלול לפתוח את שערי מבצרנו

בפני סולמות החיג'אז והנהונד?

אמרנו: ואז מה? ואם כן? (עמ' 85).

אל תראו מפיוס המסתנן לנשמה. אינני יודע אם מדובר פה בפיוס פנימי בינם לבין עצמם או בינם לבינינו. לא פעם דרוויש הוא אמן הערפול האירוני, הדו-משמעי. לא פעם הוא מצוי באזור התפר שבין האפשרויות הסותרות. אך יש בו בשיר הזה איזה פיכחון המאפיין את שירי הנעילה של הספר. אני בוחר כמה שורות בודדות: "השלום, יונים של שני זרים שחולקים/ המיה אחרונה על סף התהום"… "השלום, געגועים – בנפרד – של שני אויבים/ לפיהוק על רציף השעמום (…) השלום, השתברות חרבות נוכח היופי/ בטבע, שם יכול הטל לברזל בקלות"… "השלום, יום ביתי ונלבב/ וקליל צעד, שאינו אויב של אף אחד"… "השלום, ללכת לעבוד בגינה: איפה ניטע את השתיל הרך?"

דברים שמעבר ל"הודנה". אולי בייסורים קשים מנשוא מבקיע בכל זאת הזמן האחר.

ספרו של חיים גורי "מאוחרים" ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד

לינק למקור באתר "הארץ"