כַּפְרִיִּים, לְלֹא רָעָה

.

עוֹד לֹא הִכַּרְתִּי אֶת מִנְהֲגֵי אִמִּי, גַּם לֹא אֶת מִשְׁפַּחְתָּהּ

כַּאֲשֶׁר עָלוּ הַמַּשָּׂאִיּוֹת מֵהַיָּם. אַךְ כְּבָר

הִכַּרְתִּי אֶת רֵיחַ הַטַּבָּק בְּשׁוּלֵי גְּלִימָתוֹ שֶׁל סָבִי

וְאֶת נִיחוֹחַ הַקָּפֶה הַנִּצְחִי, מֵאָז שֶׁנּוֹלַדְתִּי

כְּמוֹ שֶׁנּוֹלָדוֹת חַיּוֹת הַבַּיִת כָּאן

בְּבַת-אַחַת!

גַּם לָנוּ יֵשׁ זְעָקָה בַּנְּחִיתָה אֶל שְׂפַת

הָאֲדָמָה. אַךְ אֲנַחְנוּ לֹא אוֹגְרִים אֶת קוֹלוֹתֵינוּ

בְּכַדִּים עַתִּיקִים. לֹא תּוֹלִים אֶת הָאַיִל

עַל הַגָּדֵר, לֹא טוֹעֲנִים לְמַלְכוּת הָאָבָק,

וַחֲלוֹמוֹתֵינוּ אֵינָם עַל עִנְּבֵי הָאֲחֵרִים,

וְאֵינָם שׁוֹבְרִים אֶת הַכֵּלִים!

עוֹד לֹא הָיוּ נוֹצוֹת לִשְׁמִי כְּדֵי לִקְפֹּץ רָחוֹק יוֹתֵר

אַחַר-הַצָּהֳרַיִם. הָיָה חֹם אַפְּרִיל אֲשֶׁר כְּמוֹ

מֵיתְרֵי אוֹרְחֵינוּ הָעוֹבְרִים מֵעִיף אוֹתָנוּ כְּיוֹנִים.

לִי פַּעֲמוֹן רִאשׁוֹן: מְשִׁיכַת אִשָּׁה הַמְּפַתָּה אוֹתִי

לְהָרִיחַ חָלָב עַל בִּרְכֶּיהָ, וָאֶבְרַח

מֵעֲקִיצַת הַסְּעוּדָה!

גַּם לָנוּ יֵשׁ סוֹד בִּשְׁקִיעַת הַחַמָּה

עַל עֲצֵי הַצַּפְצָפָה: חוֹטֵף אוֹתָנוּ הָרָצוֹן לִבְכּוֹת

עַל זֶה שֶׁמֵּת לַשָּׁוְא הוּא מֵת,

וְסוֹחֲפִים אוֹתָנוּ הַכִּסּוּפִים לְבִקּוּר בָּבֶל אוֹ מִסְגָּד

בְּדַמֶּשֶׂק, וּמְטִילָה אוֹתָנוּ דִּמְעָה מֵהֶמְיַת

הַיּוֹנִים בְּקוֹרוֹת הַנֶּצַח שֶׁל הַכְּאֵב!

כַּפְרִיִּים, לְלֹא רָעָה, אוֹ חֲרָטָה

בַּדִּבּוּר. שְׁמוֹתֵינוּ דּוֹמִים לְיָמֵינוּ,

שְׁמוֹתֵינוּ אֵינָם מַצְבִּיעִים בְּדִיּוּק עָלֵינוּ. נִסְתַּנֵּן

בֵּין דִּבְרֵי הָאוֹרְחִים. יֵשׁ לָנוּ מַה לּוֹמַר עַל

הָאֲדָמָה לָאִשָּׁה הַזָּרָה כַּאֲשֶׁר תִּרְקם אֶת מִטְפַּחְתָּהּ נוֹצָה

נוֹצָה מִמֶּרְחַב צִפּוֹרֵינוּ הַשָּׁבוֹת!

לֹא הָיוּ לַמָּקוֹם מַסְמְרִים חֲזָקִים מֵהָאִזְדָּרֶכֶת

כַּאֲשֶׁר עָלוּ הַמַּשָּׂאִיּוֹת מֵהַיָּם. מְכִינִים

הָיִינוּ אֶת מְנוֹת הָאֹכֶל לַפָּרוֹת בָּרֶפֶת, מְסַדְּרִים

אֶת יָמֵינוּ בָּאֲרוֹנוֹת שֶׁבָּנִינוּ בְּמוֹ יָדֵינוּ

מְחַזְּרִים אַחַר הַסּוּס וּמַצְבִּיעִים

עַל הַכּוֹכָב הַתּוֹעֶה.

גַּם אָנוּ עָלִינוּ לַמַּשָּׂאִיּוֹת. לִוָּה אוֹתָנוּ

נִיצוֹץ הַבָּרֶקֶת בְּלֵיל הַזַּיִת, וּנְבִיחַת

כְּלָבִים עַל יָרֵחַ עוֹבֵר מֵעַל מִגְדַּל הַכְּנֵסִיָּה,

אֲבָל לֹא הָיִינוּ שְׁרוּיִים בְּפַחַד. כִּי יַלְדוּתֵנוּ

לֹא בָּאָה אִתָּנוּ. הִסְתַּפַּקְנוּ בַּפִּזְמוֹן: עוֹד נָשׁוּב

בְּעוֹד רֶגַע קָט אֶל בֵּיתֵנוּ… כַּאֲשֶׁר יִפְרְקוּ הַמַּשָּׂאִיּוֹת

אֶת מִטְעָנָן הַחוֹרֵג!

.

מתוך: "למה עזבת את הסוס לבדו" \ מחמוד דרוויש